אומה שמפסיקה לחלום על המחר - עלולה להיתקע לנצח בתוך האתמול

ישנה שאלה שמטרידה אותי בתקופה האחרונה יותר ויותר: מתי הפוליטיקה הישראלית הפסיקה להתווכח על המחר, והחלה להתווכח רק על האתמול? לכאורה, זו שאלה פשוטה. למעשה, זו אחת השאלות הקיומיות ביותר שמדינת ישראל ניצבת בפניה כיום.

פעם, הוויכוחים הגדולים בישראל עסקו במחר. לא תמיד הסכמנו, לעיתים התווכחנו בלהט, אבל מבטנו היה נשוא קדימה. השאלות היו גדולות בהרבה: איך תיראה מדינת ישראל בעוד עשרים שנה? כיצד נחזק את הכלכלה? מה יהיה עתיד הנגב והגליל? כיצד נחבר בין שבטי החברה הישראלית? ומה יהיה מקומה של ישראל בעולם?

היום נדמה שהכול השתנה - ולא לטובה. אנחנו קמים כל בוקר לוויכוח אינסופי על מי אשם. הולכים לישון עם ויכוח על מי היה צריך לדעת. מתעוררים לעוד הדלפה, עוד מסמך, עוד תחקיר, עוד הקלטה, עוד האשמה, ועוד ועדת חקירה שעוד טרם קמה - אך כבר הפכה לזירת קרב פוליטית.

לעיתים נדמה שמדינת ישראל כולה יושבת מול מראת הרטרוויזור, ומנסה לנהוג במהירות של מאה קילומטרים לשעה. זו איננה רק בעיה פוליטית. זו סכנה לאומית. הרי אין אדם שנכנס לרכב, מביט כל הדרך במראה האחורית ומגיע בשלום ליעדו. מדינה איננה שונה.

ודווקא כאן אני נזכר בפסוק העתיק מספר קהלת: "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" (ז', ח). שלמה המלך לא ביקש מאיתנו להתעלם מן העבר. הוא ביקש להזכיר לנו שהאובססיה לעבר לעולם אינה יכולה להחליף את האחריות לעתיד. אין מדינה בעולם שאיננה חוקרת את כישלונותיה. כך ראוי וכך צריך להיות. אבל יש הבדל עמוק בין חקירת העבר לבין מגורים בתוכו.

בשנים האחרונות, הוויכוחים בישראל כמעט שאינם עוסקים עוד בשאלה כיצד תיראה ישראל בשנת 2040, הם עוסקים בשאלה מי אמר מה ב-2023, מי נכח באיזו ישיבה, מי הזהיר ומי התעלם. העבר הפך למגרש המשחקים המרכזי של ההווה.

וזו אולי הפעם הראשונה בתולדות המדינה שבה כמעט כל המערכת הציבורית עסוקה באתמול. הצבא מתחקר את האתמול. הממשלה מתווכחת על האתמול. התקשורת משדרת את האתמול. מערכת המשפט מתבקשת לחקור את האתמול. ובינתיים, העתיד איננו ממתין לאיש. הוא ממשיך להתקדם לעברנו, גם כשאיננו מביטים בו.

אפשר לחלוטין להבין מדוע טבח 7 באוקטובר איננו עוד אירוע, אלא משהו מכונן, פצע לאומי פתוח ושבר אדיר בין הציבור להנהגה הצבאית והמדינית, היום השחור ביותר שידעה המדינה מאז הקמתה. אבל גם פצע, עמוק ככל שיהיה, איננו יכול להפוך לזהות הלאומית כולה. שהרי אם נהפוך את עצמנו לחברה שכל כולה חקירה, נאבד בהדרגה את יכולת הבנייה, וזו לדידי הסכנה הגדולה יותר.

במקביל איבדנו גם משהו נוסף. איבדנו את היכולת להתווכח מבלי לשנוא. זוהי תופעה שמחלחלת כמעט לכל פינה בחיינו. בעבר יכולת להתווכח עם אדם, ולאחר מכן ללחוץ את ידו. היום נדמה שכל מחלוקת הופכת כמעט מיד לכתב אישום מוסרי. אם אינך מסכים איתי, אינך רק טועה, אתה גם מסוכן.

אם אינך חושב כמוני, אינך רק יריב, אתה אויב. אם הצבעת אחרת ממני, אינך רק אזרח בעל עמדה שונה, אתה חלק מהבעיה.

לדאבון לב, שכחנו את הציווי המקראי "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא, י"ט, י"ז), וכאן טמונה אחת הסכנות הגדולות ביותר שמדינה יכולה להרשות לעצמה. כי חברה שאיננה מסוגלת לנהל מחלוקת, תאפשר לאויביה לעשות זאת במקומה.

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לשחיקה פנימית של אומות שאפשרה לאויבים מבחוץ להשלים את המלאכה. האויבים של רומא לא היו רק הברברים שבאו מבחוץ. הם היו גם השסעים שנפערו מבפנים. יוגוסלביה לא קרסה ביום אחד. היא נשחקה במשך שנים בתוך עצמה.

ואיננו צריכים להרחיק עד רומא או יוגוסלביה. גם אנחנו, לצערנו, מכירים היטב את המחיר של מחלוקות פנימיות. ממלכת החשמונאים, שנולדה מתוך גבורה יוצאת דופן, לא איבדה את עצמאותה בגלל אויב חיצוני בלבד. המאבק בין האחים הורקנוס השני ואריסטובולוס השני הידרדר למלחמת אחים, וכל אחד מהם הזמין את רומא להתערב לטובתו. בשנת 63 לפני הספירה הגיע פומפיוס לירושלים, כבש אותה, והעצמאות היהודית החלה לגווע.

ההיסטוריה לימדה אותנו שיעור כמעט אכזרי בפשטותו: לפעמים אומות אינן נכבשות מבחוץ. הן פותחות את השערים מבפנים. אויבים מבחוץ כמעט אף פעם אינם מתחילים את מלאכת ההרס - הם בעיקר מזהים את הרגע שבו אומה מפסיקה לומר "אנחנו" ומתחילה לדבר בלשון "הם".

חז"ל לא סתם קבעו כי בית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם: "אבל מקדש שני - מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם" (יומא, דף ט ע"ב). הם לא ביקשו ללמד אותנו שיעור דתי בלבד. הם ביקשו להניח עיקרון מדיני עמוק. עמים אינם נעלמים רק בגלל אויבים חיצוניים. לעיתים קרובות הם מתפוררים קודם לכן מבפנים.

ואולי משום כך, אחת האזהרות החשובות ביותר בתנ"ך נשמעת אקטואלית מתמיד - "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים כ"א, כ"ה). זה איננו רק תיאור היסטורי של תקופה כאוטית. זו אזהרה נצחית מפני חברה שמאבדת את המרכז המשותף שלה.

הרי אין צורך שכולנו נחשוב אותו דבר, להפך. המחלוקת היא אחד ממקורות הכוח הגדולים ביותר של העם היהודי. כבר מעל לאלפיים שנה אנחנו מתווכחים: על הלכה, על מוסר, על מדינה, על חברה, על כל דבר כמעט. אבל היה כלל אחד שהחזיק את הכול יחד. הוויכוח מעולם לא נועד להשמיד את הצד השני, הוא נועד לשכנע אותו.

זו בדיוק הייתה גדולתם של הלל ושמאי. חז"ל לא סיפרו על כך כדי להנציח מחלוקת. הם סיפרו על כך כדי להנציח תרבות של מחלוקת. "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (עירובין י"ג, ב'). תחשבו איזו גאונות יהודית מסתתרת במשפט הזה. שני צדדים חלוקים לחלוטין, ושניהם עדיין שייכים לאותו בית.

במובן מסוים, אנחנו חיים בעידן שמתגמל כעס. האלגוריתמים מרוויחים ממנו, הרשתות החברתיות מתדלקות אותו, והפוליטיקה לעיתים נגררת אחריו. אלא שמדינה חפצת חיים איננה יכולה להתקיים לאורך זמן על אדרנלין - מדינה חייבת גם לחלום.

ולכן נדמה לי שהשאלה הגדולה של ישראל בשנת 2026 איננה רק מי אחראי למה שקרה ב-7 באוקטובר. זו שאלה חשובה, אבל היא איננה השאלה היחידה. השאלה הגדולה יותר היא האם נדע, תוך כדי חקירת האתמול, לחזור ולדבר גם על המחר. כי בסופו של דבר, תמיד יהיו אויבים שיבקשו להשמיד אותנו. וכפי שהעם היהודי שב ומזכיר לעצמו מדי שנה בליל הסדר: "אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ". זו איננה תופעה חדשה.

אבל השאלה האמיתית היא האם נספק להם את מה שהם לעולם לא הצליחו להשיג בכוחות עצמם: חברה מפוררת שאיננה מסוגלת עוד לדבר עם עצמה. ואולי, לפני הכול, הגיע הזמן שנחזור לשאול את עצמנו שאלה פשוטה בהרבה: לא רק מי אשם במה שהיה - אלא מי רוצה להיות שותף למה שעוד יכול להיות.

מדינות אינן נבנות מן הזיכרון בלבד; הן נבנות מן היכולת של בני אדם לחלוק עבר, להתווכח בהווה ולהאמין בעתיד משותף. כי בסופו של דבר, אומה שמפסיקה לחלום על המחר עלולה להיתקע לנצח בתוך האתמול. והרי זו בדיוק מהותה של ציונות: לא לנהל ויכוח אינסופי על מה שהיה, אלא להמשיך לבנות את מה שעוד יכול להיות.

הכותב הוא מומחה משפטי.

עדיין מתלבטים? ענו על השאלון וגלו איזו מפלגה הכי קרובה לדעותי