אם יש דור בישראל שלא ביקש להיות דור היסטורי, זה דור ה-Z. הם נולדו למדינה שנראתה חזקה, מצליחה ובטוחה בעצמה. ישראל של ילדותם הייתה מעצמת הייטק, בעלת צבא חזק, כלכלה צומחת וקשרים בינלאומיים מתרחבים. נדמה היה שהציונות ניצחה. שהמדינה היהודית לא רק שרדה, אלא הפכה לסיפור הצלחה עולמי.
אבל לסיפור ההצלחה הזה תמיד הייתה כוכבית. מתחת לפני השטח, ישראל לא הייתה בדיוק מה שביקשה לשקף. מול ישראל שדמיינה את עצמה כמעצמת הייטק משגשגת, הייתה גם ישראל של סבבי לחימה, עם גבולות לא סדורים, אלימות, רקטות, משברים פוליטיים וחברה שהלכה והתקשתה לנהל מחלוקות בלי להתפרק לשבטים יריבים.
במקביל, מערכת החינוך התקשתה לשקף חזון אזרחי משותף או שפה שתאפשר להתמודד עם המחלוקות העמוקות של החברה הישראלית. במקום זאת, צעירים רבים גדלו לתוך מציאות של קיטוב, חשדנות ואובדן אמון במוסדות. הם גדלו במדינה שבה ראש ממשלה אחד מכהן במשך רוב חייהם, עד שכמעט נדמה שאין מציאות פוליטית אחרת. עבור רבים מהם, הדמוקרטיה אינה מזוהה עם חילופי שלטון, אלא עם מערכות בחירות אינסופיות, מאבקים בלתי פוסקים ומשבר אמון מתמשך בין הציבור לבין עצמו ובין הציבור למנהיגיו.
למעשה, רבות משאלות היסוד של ישראל נותרו פתוחות: גבולותיה, יחסיה עם הפלסטינים, יחסי דת ומדינה, יחסי אשכנזים ומזרחים, ומשמעותה של אזרחות משותפת בחברה מפוצלת. במשך שנים היה נדמה שאפשר לדחות את העיסוק בסוגיות הללו. כל עוד הכלכלה צמחה והחיים התנהלו כסדרם, הסתירות יכלו להישאר ברקע. החיים המשיכו, הסכסוך נוהל, והדימוי של ישראל החזקה והצודקת לא נסדק.
ואז הגיע ה-7 באוקטובר. עבור הדור הזה, הטבח לא היה רק אסון לאומי. הוא היה רגע של התנפצות. בשנייה אחת קרסה ההנחה שהמדינה תמיד בשליטה, שהצבא תמיד מוכן או תמיד צודק, שהממשלה תמיד דואגת לכלל אזרחיה ושאפשר לנהל את הסכסוך בלי לשלם מחיר כבד. צעירים ראו את בני גילם נרצחים, נחטפים ומופקרים, ונחשפו בזמן אמת לזוועות דרך מסכי הטלפון שלהם.
כמו ילדים שתפסו את הוריהם ברגע של חולשה בלתי נתפסת, כך נשמטה הקרקע מתחת לרגליהם של צעירים רבים בישראל.
מאז אותו תאריך מקולל, השבר הזה שולח את הצעירים לכיוונים שונים. יש הפונים ללאומנות חריפה יותר, להקצנה דתית ואף נוהרים אחר רעיונות פשיסטיים. אחרים מחפשים משמעות גדולה יותר, אולי אפילו רוחנית, שמהותה קהילה ואמונה. לא פעם מדובר באמונה שחוצה את החלוקה הישנה בין דתיים לחילונים, שילוב של מסורת, רוחניות וחיפוש אחר שייכות בעולם שאיבד את יציבותו.
במקביל, רבים מחפשים גבולות: גבול פיזי שיגן עליהם וגבול פנימי שיעניק להם ודאות. הם רוצים להישאר כאן ולהיאבק על הבית, אבל גם שואלים את עצמם שאלות שהוריהם כמעט לא שאלו. האם אפשר לבנות כאן חיים יציבים? האם יש כאן עתיד כלכלי וביטחוני? והאם ההבטחה הישראלית שהובטחה להם: ביטחון, שגשוג והתקדמות - עדיין תקפה?
אולי משום כך, השאלה שמעסיקה רבים מהם היום כבר אינה רק מי אשם או מי ינצח במלחמה הבאה. השאלה היא איך בונים מחדש אמון במדינה, במוסדות, בחברה ובעתיד עצמו. זו שאלה עמוקה יותר מכל מערכת בחירות או מבצע צבאי, משום שהיא נוגעת ליכולת של חברה לדמיין את עצמה מחדש אחרי משבר.
אבל כדי לתקן, לא יספיקו רק כעס, צדקנות או עוד מאבק פוליטי. יידרש מהדור הזה מאמץ רגשי ואינטלקטואלי יוצא דופן. הוא יצטרך לדעת לזכור, אבל גם לשכוח. לזכור את הקורבנות, את הכאב ואת הלקחים. אבל גם לשחרר. לא להפוך את הטראומה לזהות ואת הפחד לדרך חיים.
הוא יצטרך להיאחז בדברים שנשחקו כאן בשנים האחרונות: האנושיות, אהבת האדם, היכולת לנהל מחלוקת בלי לשנוא, ובנכונות לראות בני אדם גם מעבר למחנות, ללאומים, מגזרים ולזהויות. לא משום שהמחלוקות אינן אמיתיות, אלא משום שחברה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן כשהיא ניזונה רק מפחד, מזעם ומחשדנות.
אני בוחרת לסמוך על הדור הזה. לא מתוך רומנטיזציה של צעירים, אלא משום שאני פוגשת אותם מדי שבוע בכיתות ההרצאה. אני רואה צעירים וצעירות בעלי דעות פוליטיות שונות מאוד, עם עיניים גדולות ועצובות מאז ה-7 באוקטובר. הם מחפשים תשובות, אבל הם גם רוצים חיים. הם סקרנים יותר מכפי שנהוג לחשוב, ומוכנים להקשיב לדעות אחרות הרבה יותר מכפי שמציגים אותם בתקשורת ובשיח הפוליטי. הם רוצים קריירה, זוגיות, חברים, טיולים, ילדים ועתיד. הם רוצים לחיות במדינה נורמלית, לא לגדל את ילדיהם בין סבב טילים אחד למשנהו ולא לעבור מטראומה לאומית אחת לבאה אחריה.
הקמת ישראל הייתה עבור היהודים הגשמה של חלום עתיק יומין, אך היא מעולם לא פתרה את כל הסתירות והכאבים שנולדו איתה. ה-7 באוקטובר היה תזכורת אכזרית לכך שהשאלות הללו עדיין איתנו. בין שני האירועים הללו ניצב היום דור שלם שנאלץ להתבגר מהר מדי. דווקא משום שהוא חווה את השבר הזה על בשרו, אני מאמינה שמתוכו עשויה לצמוח גם התקווה. לא משום שהדור הזה מושלם, אלא משום שאין לו הפריבילגיה להמשיך לדחות את השאלות שהוריו וסביו דחו.
אם תהיה כאן דרך אחרת, אם תהיה כאן החלמה, אם תהיה כאן יכולת לדמיין עתיד שאינו בנוי רק על פחד - היא תבוא מהם. מתוך השבר תקום התקווה, משום שאין לנו ולהם ברירה אחרת. הם הדור שיציל אותנו.
הכותבת, פרופ' נועה לביא, היא דיקנית בית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל־אביב-יפו