המלצת בג"ץ לכנסת לקיים הצבעה חוזרת בנוגע לבחירת מבקר המדינה, תוך איתות ברור לכוונתו לפסול את ההצבעה, היא עוד צעד חריג בהתערבות בג"ץ בנוגע למוסד מבקר המדינה. לפני כמה שבועות בג"ץ אף הרחיק לכת וחסם את יכולתו של מבקר המדינה לפרסם דוחות על שבעה באוקטובר, וזאת למרות שבעבר כבר נפסק שחקירות של מבקר המדינה יכולות להתקיים במקביל לדיוניה של ועדת חקירה ממלכתית, כמו זו שהוקמה בעקבות האסון בהר מירון.
כדי להבין מה עומד מאחורי פרץ האקטיביזם השיפוטי הזה ביחס למוסד מבקר המדינה, צריך למקם את המאבק על המוסד הזה בתוך הקשר רחב יותר של מאבק חברתי על שליטה במוסדות, בעידן שבו ההגמוניה הישנה, זו שרואה את עצמה כיורשת החוקית של מפא"י ההיסטורית, מצטמצמת דמוגרפית, מפסידה שוב ושוב בבחירות, ולכן נאחזת במוסדות ככלי שישרת את מטרותיה.
עד למהפך היה מוסד מבקר המדינה מוסד אפרורי למדי. אולם כאשר בשנות השמונים נכנסה לתפקיד שופטת בית המשפט העליון בדימוס מרים בן-פורת, ולאחריה השופט הצבעוני מיכה לינדנשטראוס, חובב התקשורת הידוע, הפך המוסד לגורם משמעותי הרבה יותר בציבוריות הישראלית. כלומר, מרגע שמפא"י הפסידה בבחירות, היא פעלה ללא לאות להעברת סמכויות וכוח למוסדות ממונים, כמו בג"ץ, נגיד בנק ישראל והבירוקרטיה, ופיתחה את אתוס ה"מקצועיות", מתוך הנחה שתחת קריטריון של "מקצוענות" ניתן יהיה להציב בעמדות מפתח יותר אנשים המשרתים את מטרותיה.
וכך אהרן ברק פיתח את רעיון "השופט כמדינאי", ודינה זילבר את רעיון "הפקיד כמנהיג", והרמטכ"ל אביב כוכבי את רעיון "שרביט הערכים" - הגנרל הפילוסוף. אהרון חליוה משתעמם מלקרוא ספרות צבאית ומעדיף לראות את עצמו כמדינאי וכמי שנלחם במשבר האקלים - הגנרל כלוחם צדק. בדומה לכך, גם בן-פורת, ובמיוחד לינדנשטראוס, הפכו את מוסד מבקר המדינה למוסד פוליטי, והתקשורת ההגמונית דחפה את הגישה הזו, שכן היא שירתה אותה כל עוד המבוקרים היו ראשי ממשלה ושרים מהימין, שהם אלו שלרוב הקימו את הממשלות בחמישים השנים האחרונות.
אלא שמהרגע שהימין הפוליטי הבין שאתוס ה"מקצוענות" של המוסדות השונים, ובכלל זה מוסד מבקר המדינה, משרת בפועל את המחנה היריב, הוא ניצל את העובדה שלהבדיל מבחירת שופטים, שבה לדרג המקצועי שליטה ברורה על המינויים, בחירת מבקר המדינה נעשית בכנסת ובהצבעה חשאית. וכך פעל למנות את אנשי שלומו - מתניהו אנגלמן וכעת מיכאל ראבילו. בשני המקרים העדיף שלא למנות שופטים, ולכן התנגד למינויו של השופט יוסף אלרון, אף שאלרון דווקא יצא נגד ההגמוניה השלטת בבית המשפט העליון.
על הרקע הזה צריך להבין את פרץ האקטיביזם השיפוטי של בג"ץ ביחס למוסד מבקר המדינה. פתאום בג"ץ מצמצם את סמכויות המבקר לחקור את שבעה באוקטובר, ופתאום בג"ץ מתערב בהליכי הבחירה של מבקר המדינה, וזאת בניגוד לעמדת היועצת המשפטית של הכנסת ובהיעדר הוכחה ברורה לכך שניתנה הנחיה פוליטית לצלם בקלפיות.
יודגש כי התערבות בהצבעות בכנסת היא התערבות נדירה ביותר. בשיטת המשפט הבריטית - שמדינת ישראל היא חלק ממנה - קיים עיקרון קשיח למדי של הפרדת רשויות ואי-התערבות בענייניו הפנימיים של הפרלמנט. כאן לא מדובר בהליך מעין-שיפוטי, כמו נטילת חסינות, שבו בג"ץ נוהג להתערב. כאן מדובר בהצבעות בכנסת, שקיבלו את אישור היועצת המשפטית של הכנסת, ואין כאן אקדח מעשן המעיד על הנחיה פוליטית להצביע באופן המפר את עקרון החשאיות בבחירות. זו ליבת העשייה הפוליטית, ואין תקדים להתערבות בסוג כזה של פעילות פרלמנטרית בכנסת.
פעם אמרה השרה מירי רגב: "מה שווה התאגיד אם אי אפשר לשלוט בו?". על משקל הדברים הללו, ההגמוניה הישנה - באמצעות מנגנון השליטה המרכזי שלה, בג"ץ - אומרת בפסיקותיה האחרונות: "מה שווה מבקר המדינה אם אי אפשר לשלוט בו?". זה הכול עניין של כוח. זה הכול עניין של שליטה במוסדות בעידן של חילופי הגמוניות.