"רישיון להרוג" בעבור חופן דולרים: כך נגזר על מי שהפקיד את ביטחוננו בידיים זרות

"הסכם מינכן" הוא הסכם הכניעה וההתרפסות שעליו חתם ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין עם היטלר ערב מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1938. צ'רצ'יל אמר אז ש"בריטניה הייתה יכולה לבחור בין חרפה למלחמה, היא בחרה בחרפה, ותזכה גם במלחמה". צ'רצ'יל צדק.

ההסכם בין איראן לארה"ב שנחתם השבוע, משול להסכם מינכן, בהבדל אחד: הוא לא נחתם לפני המלחמה. הוא נחתם אחריה. למרות הניצחון, המנצחות חתמו על הסכם התרפסות וכניעה. אני כותב "המנצחות", בלשון רבים, אף שרק ארה"ב חתומה על ההסכם הזה, מסיבה פשוטה: אנחנו לא מדינה עצמאית - אלא מדינת חסות. כבר אין לנו יכולת למדיניות נפרדת ולקבלת החלטות עצמאיות הקשורות בביטחון הלאומי. מי שהפקיד את ביטחונו בידיים זרות, לא יכול אחר כך לבוא בטענות.

ההסכם הזה מעניק לאיראן "רישיון להרוג". המשטר האיראני שחרד לאורך שנים ארוכות מהאפשרות שארה"ב תפעיל נגדו את מלוא עוצמתה, כבר לא מפחד משום דבר. הוא עמד במבחן שאין קשים ממנו, ושרד. לצופה מהצד נדמה שההכרזה האיראנית על ניצחון אלוהי פאתטית, אבל היא לא. מי שפאתטי זה הצד השני. למרבה הצער, אנחנו נמצאים שם, בצד השני. אנחנו אדריכלי הצד השני. כל זה, מעשה ידינו להתפאר.

נתניהו, כך התברר השבוע, הוא אכן מנהיג חזק. אפילו יותר מחוקי הטבע. קחו למשל, את חוק שימור האנרגיה, הקובע כי אנרגיה אינה נוצרת מעצמה ואינה נעלמת, אלא רק משנה צורה או עוברת מגוף לגוף. סך כל האנרגיה במערכת מבודדת תמיד נשאר קבוע.

ובכן, לאן נעלמה האנרגיה חסרת התקדים שהושקעה במיטוט איראן, המשטר, הצבא והיכולות השונות שלה? מאז מלחמות העולם, לא הושקעה כמות כזו של אנרגיה קינטית בשום מלחמה. ישראל וארה"ב הפעילו עוצמה אדירה נגד איראן. ההישגים היו מרשימים. הטונאז' שהוטל על איראן היה חסר תקדים. המטרות נפגעו, הפיצוצים היו מרהיבים, הכול נראה כמו בסרט מלחמה הוליבודי עתיר תקציבים. רק שבסוף, במקום חיוך ניצחון של ארנולד שוורצנגר, קיבלנו את דני דה-ויטו.

קשה להבין את זה. העוצמה שהפעילה ארה"ב, יחד עם מלוא העוצמה שהפעילה ישראל, הניבו תוצאות מיידיות. בשבועות הראשונים האמריקנים הצהירו שהם "מקדימים את לוח הזמנים". חיל הים הושמד, חיל האוויר הושמד, תשתית המשגרים הושמדה, רוב הטילים הושמדו, המדענים חוסלו, חמנאי נמעך, רוב ההנהגה הצבאית שוגרה ליקום אחר. הכול קרה בנחישות ובקלות.

השמדת חיל הים האיראני, שנתניהו לקח עליה קרדיט השבוע למרות שבוצעה על ידי האמריקנים, הזכירה הטבעה של סירות נייר שילדים משיטים בגיגית. ואחרי כל זה, ההיגיון וחוק שימור האנרגיה מצביעים על תוצאות מתאימות. על התפרצות מקבילה שתפיל את המשטר או תגרום לו להיכנע. קרה משהו הפוך. למרות כל האנרגיה הזו, המשטר התחזק, קרא תיגר, השפיל את האמריקנים והכתיב להם הסכם כניעה.

במילים אחרות, נתניהו גבר על חוק שימור האנרגיה וכופף חוק טבע שקיים כבר מאות שנים. אין ליכולות של נתניהו גבול אנושי. הוא לא מוגבל בזמן, מקום או יקום. מעניין מי הקורבן הבא. חוק הכבידה? ניוטון, היזהר. אתה עוד אתה עוד תתגעגע לתפוח שנפל על ראשך מהעץ ההוא.

מה עושים הביביסטים כשהם ניצבים מול עוד כישלון היסטורי ענק של מנהיגם? איך הם מתמודדים עם עוד פיאסקו בסדרה שלא נגמרת? הם ניצבים מול האחריות, המונחת כולה על כתפי מנהיגם, ומנסים להעביר אותה למישהו אחר. הם פוצחים בהאשמות שווא שונות ומשונות נגד כל מי שאינו הם ומצרפים לזה, כמובן, את הדרישה החד משמעית "להתייצב מאחורי הממשלה" ולא "להחליש". הם מתעלמים מכל הפעמים בהם התייצב מנהיגם "מאחורי הממשלה", כשהוא חמוש בסכין חדה וחלודה, ואת כל הפעמים בהן הוא החליש את חוסנה של המדינה הזו בכל הדרכים האפשריות, וגם בכמה דרכים אפשריות פחות.

באותה נשימה הם יוכיחו, באותות ובמופתים הזויים ומופרכים, שזה לא הוא, זה הם. זה לא ביבי, זה כל אלה שלא סוגדים לביבי. ואם ניקח את הפיאסקו בנושא איראן מולו אנו ניצבים כרגע, אז הקורבן התורן הוא איזנקוט. גדי איזנקוט. המסר הוא: גדי לא היה מפציץ באיראן! ברור שלא. גדי הוא תבוסתן, שמאלן, פחדן ושפן. אם יתעורר צורך, הוא גם יהיה עבריין ונהנתן. כל מה שצריך כדי להציל את המנהיג.

אז בנושא איראן, תשמעו סיפור: ב-1 באפריל 2024 חיסלה ישראל את מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה, הבריגדיר גנרל האיראני מוחמד רזא זאהדי, בהפצצה מדויקת על בניין הקונסוליה האיראנית בדמשק. יחד איתו נהרגו גם סגנו ובכירים נוספים. בניגוד להערכת המודיעין בישראל, באיראן נערכו לתגובה חריפה. זה קרה בלילה שבין 13 ל-14 באפריל 2024. איראן שיגרה לעבר ישראל כ-350 כטב"מים, טילי שיוט וטילים בליסטיים. זו הייתה הפעם הראשונה שאיראן משגרת ישירות לישראל.

לנשיא ארה"ב קראו אז ג'ו ביידן. "סליפי" ג'ו, בפיו של יריבו דונלד טראמפ. למרות ישנוניותו, הוא אירגן קואליציה אזורית אדירה, בניצוחה של ארה"ב, יחד עם מעצמות נוספות וחלק ניכר ממדינות האזור, שיירטה את רוב השיגורים. זה היה הלילה הראשון בו נבחנה יכולתה של ישראל להגן, בעזרת קואליציה אזורית, על שמי המדינה מול שיגור של מאות כלי משחית לעברה. זה עבר בהצלחה.

השאלה הייתה, איך מגיבים? אי אפשר להשאיר אירוע כזה תלוי באוויר, בלי תגובה. זה ריסוק מוחלט של ההרתעה. קבינט המלחמה ישב לדיון מכריע עוד לפני השיגורים מאיראן. הרמטכ"ל הרצי הלוי הניח בפני הקבינט 3 מדרגות תגובה. הראשונה, מינורית ונקודתית. השנייה מדרגת ביניים, שכוללת תקיפה משמעותית יותר, אבל לא יותר מדי. השלישית, תקיפה כוללת, שימוש בהמון כוח והמון יכולות, פגיעה משמעותית במשטר האיראני.

אחרי שהוצגו האופציות, זה מה שאמר גדי איזנקוט: "עוד מעט ישוגרו לכאן בסביבות 400 טילים וכטב"מים. אני מציע שמיד אחרי שזה ייגמר, הרצי ייתן פקודה לכל חיל האוויר להמריא לאיראן ולבצע את כל שלושת המדרגות, בכל הכוח". פניו של נתניהו החווירו. לעזרתו בא, כמו תמיד, אריה דרעי. הוא התנגד לתגובה מוגזמת ומיד סיפר לנוכחים איך סייע ליצחק שמיר לבלום את הקיצונים בקבינט בזמן מלחמת המפרץ הראשונה ולא לקלקל לאמריקנים את הקואליציה עם תקיפה ישראלית במערב עירק.

נתניהו נשם לרווחה ופטר את הדיון בהחלטה לייפות את כוחם של ראש הממשלה, שר הביטחון גלנט והשר גנץ לקבל את ההחלטה הסופית. כזכור, ההחלטה הסופית הייתה ללכת על האופציה הראשונה. בסופו של דבר שוגר טיל אחד, שפגע במדויק בנגמ"ש פיקוד איראני אחד. האיראנים קיבלו רמז על היכולת של ישראל לדעת איפה צריך לפגוע ולבצע, אבל גם הבינו שישראל, לפחות בשלב הזה, לא ששה אלי קרב.

אותו דבר אמור גם לגבי החזיתות האחרות. כשהם טוענים שאיזנקוט לא רצה לרדת לרפיח, האמת הפוכה. כשהם טוענים שאיזנקוט לא רצה לעלות לצפון, האמת הפוכה. הכול מגובה בפרוטוקולים וסטנוגרמות וזו בדיוק הסיבה שהם לא הקימו ועדת חקירה. כדי לשמור על הפייק בחיים.

המערכה מול איראן מסתיימת בפיאסקו שאין בשפה העברית מילים לתארו. התגשמות נדירה של כל הסיוטים האפשריים. משטר איראני מחושל ששרד את הרע מכל ומוכן פיזית, נפשית, צבאית וכלכלית לפריצה לפצצת גרעין. אובדן ההגמוניה הישראלית והיכולת של ישראל לשלוט בגורלה ולפעול להסרת איומים קיומיים על ביטחונה. קריסה מוחלטת במדיניות מול חיזבאללה בלבנון. ואלה הכותרות. עדיף לא להיכנס לפרטים.

לאיראנים אין עדיין פצצה. צריך להמשיך ולעשות הכול כדי שלא תהיה להם. אסור לוותר בנושא הזה אפילו במילימטר. הבעיה היא, שהם אכן קרובים מאי פעם. בעבר, כשכתבתי שנתניהו ייזכר כאבי הפצצה האיראנית, עוררתי זעם בחוגי הביביזם. היום, גם הם יודעים שנתניהו יהיה לא רק האבא, אלא גם האמא של פצצה איראנית, אם תהיה כזו. זו אינה פרשנות. אלה עובדות מוצקות.

זה קשור בדונלד טראמפ, אבל בעיקר בבנימין נתניהו. החטא הקדמון הוא שכנועו של טראמפ לצאת מהסכם הגרעין ב-2018. על המעשה האווילי, היהיר והמופקר הזה, אין ולא תהיה כפרה. נתניהו לא טרח להתייעץ עם מערכת הביטחון לפני שהחליט להוציא (דרך לחץ על טראמפ) את אמריקה מההסכם.

כשזה נודע למערכת הביטחון, הוא קיבל אזהרות. המזהיר הראשי היה ראש חטיבת המחקר באמ"ן דאז, תא"ל דרור שלום. נוספו לו רבים אחרים. תא"ל שלום הסביר את המובן מאליו: "אני לא מבין בענייני ארה"ב כמוך וכמו דרמר", אמר לנתניהו, "אבל אני מבין בכדורגל. ולטראמפ אין רגל מסיימת. אי אפשר לסמוך עליו שיסיים את המלאכה".

לדברי שלום, שאליהם הצטרפו רוב בכירי מערכת הביטחון, בהיעדר חלופה מבצעית ראויה, אסור לצאת מההסכם. המוסד וארגוני הביון האמריקנים היו מאוחדים בדעתם שאיראן ממלאת את כל פרטי ההסכם. היו בהסכם לא מעט חסרונות, אבל הוא נתן לישראל שקט עד שנת 2030, בזמן הזה אפשר לעשות הרבה דברים שיאיצו את הפלת המשטר, אפשר לבנות אופציות צבאיות, אפשר להשקיע את האנרגיה והכסף במטרות רלוונטיות.

נתניהו צפצף על האזהרות. כרגיל, הוא יודע הכי טוב. אף אחד לא ילמד אותו על אמריקה. הוא הפעיל על טראמפ מכבש לחצים ולמרבה האסון, זה הצליח. טראמפ יצא מההסכם. ברגע שארה"ב יצאה והחזירה את הסנקציות, לא היה ניתן לדרוש מאיראן להמשיך להיצמד להסכם. האיראנים ראו ביציאה האמריקנית רישיון לפרוץ קדימה. והם פרצו. ועוד איך פרצו.

כשהם היו בתוך ההסכם, לא היה להם אורניום מועשר לדרגה של 60%, גם לא לדרגה פחותה של 20%. הם נתקעו על 3.75%. לא היו להם צנטריפוגות משוכללות. הם הורשו להחזיק מספר זעום של צנטריפוגות מהדור הישן והיה עליהם פיקוח חודרני 24/7, עם מצלמות ופקחים. עכשיו, הכול קרס.

מה הייתה התוכנית של נתניהו? הוא העריך שהמשטר האיראני יקרוס תחת מדיניות ה"לחץ מקסימלי" של טראמפ, ואם לא המשטר יזחל חזרה להסכם טוב יותר וארוך יותר, ואם לא טראמפ יתקוף את האיראנים. שום דבר מכל זה לא יצא לפועל. המשטר החזיק מעמד, לא זחל וטראמפ לא תקף. הוא הפסיד את הבחירות לביידן. איראן הגיעה, בינתיים, למרחק נגיעה מהפצצה. היא הגיעה לשם בטרמפ מיוחד שסידר לה בנימין נתניהו, בלימוזינה של הכסיל השימושי התורן שלו, דונלד טראמפ.

עוד קודם, חטא נתניהו חטא קדמון נוסף כשהגיע לנאום בפני שני בתי הקונגרס האמריקאי בשנת 2015. הוא עשה את זה מאחורי גבו של נשיא דמוקרט מכהן, ברק אובמה, באקט שנתפס כחסר תקדים ביחסי שתי המדינות. נתניהו ידע שהנאום לא ישנה דבר ולא ימנע את החתימה על ההסכם. הוא טען שבא לנאום "למען ההיסטוריה". הוא שיקר. הוא בא לנאום שבועיים לפני הבחירות בישראל, כי ידע שזה ישפר את סיכוייו לנצח את יצחק הרצוג. כך היה. הוא ניצח את הרצוג, זכה בעוד קדנציה, אבל הפסיד במערכה האמיתית שהוא מכנה "קרב חייו". ההסכם עם איראן נחתם והיחסים עם המפלגה הדמוקרטית כבר לעולם לא יחזרו לקדמותם.

רוב ראשי יהדות ארה"ב וכמעט כל ראשי המפלגה הדמוקרטית, ביניהם תומכי ישראל מובהקים (ננסי פלוסי, צ'אק שומר), הזהירו את נתניהו שהנזק שהוא גורם לתמיכה הדו-מפלגתית של ארה"ב בישראל יהיה בלתי הפיך. ניחשתם נכון: הוא צפצף. הוא רצה לנצח את הרצוג.

אז עכשיו הרצוג הוא נשיא המדינה, דונלד טראמפ הוא נשיא ארה"ב וישראל נותרה במערכה כמעט לבדה. ההסכם הופך את איראן למעצמת על אזורית, מעניק לה את כל הבונוסים הנדרשים כדי להשתקם במהירות ולחזור לתמונת הגרעין, בעוד ישראל נותרה בבדידות מזהרת. הדמוקרטים כבר לא איתנו, גם הרפובליקנים כבר לא איתנו. אפילו הסנטור לינדזי גרהם התיישר השבוע והתייצב לצידו של טראמפ.

החבר האחרון שלנו, אותו טראמפ, משליך אותנו עכשיו אל מתחת לגלגלי הרכבת. בזכות ביבי, הצלחנו לאבד גם את הבייס של טראמפ. נשארנו לבד עם ביבי, ועם הבייס של ביבי.

שווה להתעכב מעט על הנשיא טראמפ. לפני הבחירות בהן זכה לראשונה בנשיאות ארה"ב, בשנת 2016, סברתי שהואלא יהיה טוב לישראל. הכרתי את טראמפ משנות שירותי בניו-יורק. פושט רגל סדרתי, נרקיסיסט שטחי ונהנתן שמרוכז בעצמו, סוגד לכסף, כבוד וכוח עוד הרבה לפני מיקי זוהר. פורסמה אז שיחה בינו לבין תורמים יהודיים גדולים, בה נפלט לו משפט כמו "אני לא צריך את הכסף שלכם", עם רמז אנטישמי קל.

לא, טראמפ לא אנטישמי. אבל הדבר היחיד שמעניין אותו הוא טראמפ. הוא גם שטחי להחריד, יש לו קשב של ילד בן 7, השכלתו מצומצמת ורק הסבלנות שלו מצומצמת ממנה. הוא עשה עבורנו דברים גדולים. בבחירות 2024 בהן ניצח, הבעתי בו תמיכה. תירצתי אותה בעניין האיראני. אמרתי שאני תומך בו ולו בגלל העובדה שהוא היחיד שמסוגל לתקוף באיראן. לא כי הוא אסטרטג גדול, אלא כי הוא קל דעת כל כך שלא ייגרר לתחשיבים המעצמתיים של נשיא אמריקאי סביר ואפשר יהיה לרתום אותו להרפתקה הזו.

נתניהו אכן רתם אותו. בגדול, הלביש עליו את הרסן, את האוכף, את המושכות, את סכי העיניים (שמונעות מהסוס להביט לצדדים) וחיבר אליו את העגלה הכבדה. טראמפ עשה את זה בגדול, כמו שרק הוא יודע. אבל אז, כמו ששרה להקת תמוז, "מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי". בדיוק בחודש תמוז, אליו נכנסנו זה עתה. טראמפ התהפך.

זה לא היה אמור להפתיע איש. טראמפ הוא אדם מתהפך. גחמותיו קצרות וקטלניות, הוא לא מחויב לכלום, הוא יכול להגיד דבר והיפוכו בהפרש של כמה שניות ולהצהיר שניצח גם אם הובס. הוא יצא מנצח מכל פשיטת רגל עליה הכריז כאיש עסקים ומבחינתו הוא ייצא מנצח גם מהתבוסה המדינית נגד איראן. כפי שזנח את הטיפול ב"איש הטילים הקטן", קים ג'ונג און בצפון קוריאה, כך גם עכשיו.

מי שרתם את טראמפ למשימה ההיסטורית הזו נגד הגרעין האיראני, היה צריך לקחת את כל הדברים האלה בחשבון. האחריות מוטלת עליו, ועליו בלבד. למה הכוונה? הכוונה היא לזה שניתוח פשוט ואלמנטרי של אופיו של טראמפ, הרקורד שלו, דפוסי הפעולה שלו לאורך השנים, מלמד שהאיש לא בנוי לריצות ארוכות. הוא לא מרתוניסט, הוא רץ 100 מטר, וגם את זה לא תמיד מסיים.

ולכן, נכון היה להוציא אותו למשימה ממוקדת הרבה יותר מאשר "ניצחון מוחלט" והפלת המשטר האיראני. לא נכון היה למכור לו את המצגות המבריקות של המוסד (בתכנית הזו הושקעו 10 מיליארד דולר) על נפילת המשטר. היה צריך להתמקד אך ורק בגרעין, לא להוריד את העיניים מהאורניום המועשר ולתכנן פעולה משותפת, שתכלול גם כוחות קומנדו קרקעיים/מוטסים, שתוציא מאיראן את החומר המועשר.

עם היצירתיות הישראלית והיכולות המעצמתיות של ארה"ב, זה היה אפשרי. במקום זה, הלכנו לרוחב כל החזית, הפצצנו בכוח עצום מדינה ששטחה עצום עוד יותר, פיזרנו את המאמץ בין אין סוף תשתיות (בלי לפגוע בתשתיות החשובות באמת) ומספר אסטרונומי של מטרות וקיווינו שבסוף יקרה משהו.

ואכן קרה: המשטר שרד. טראמפ איבד סבלנות ובסופו של דבר עשה מה שהוא תמיד עושה. התהפך על אלה שהוציאו אותו לסיבוב הזה. מקיצוניות אחת, של "מחיקת הציביליזציה האיראנית", הוא דילג בקלילות טראמפיסטית לכך שלאיראן מגיע להחזיק טילים בליסטיים כי יש לעוד מדינות טילים בליסטיים, ואת האורניום המועשר נוציא בפעם אחרת, ואת עשרות ומאות המיליארדים נמטיר עליהם עכשיו. ככה זה אצלו. מי ששם את כל הקופה על טיפוס כזה, נשאר בסוף בלי כלום. והכי משפיל: טראמפ לא מכר אותנו בגלל אבידות וחיילים אמריקנים הרוגים. הוא מכר אותנו בשביל כסף. בעבור חופן דולרים.

זה הזמן לנסות לעשות צדק, פעם נוספת, עם קודמו של טראמפ, ג'ו ביידן. כמה זוהמה שפכו עליו הביביסטים. כמה לעג. "סליפי ג'ו", קרא לו טראמפ, שנרדם בעצמו מול המצלמות כמעט כל יום. זה כמו שהוא לעג ל"הסכם הנוראי" של אובמה, שנראה עכשיו, יחסית להסכם של טראמפ, כמו הסכם וורסאי.

אז לגבי ביידן: אני כמעט בטוח שלו טראמפ היה הנשיא ב-7 באוקטובר, הוא לא היה מגיע לכאן בעצמו עם ארמדה של שתי נושאות מטוסים ומאיים באופן אישי על איראן וחיזבאללה שלא יעזו להצטרף למלחמה. ביידן עשה את זה. הוא לא עשה את זה בגלל אינטרסים. הוא לא עשה את זה בגלל כסף. הוא עשה את זה מהלב ומהבטן. מהקישקעס, כמו שהוא עצמו היה אומר.

הוא עשה את זה כי הוא אחרון הנשיאים הדמוקרטים שאוהב את ישראל באמת. את ישראל המקורית, החלוצית, של האבות המייסדים, שהפכה לדארלינג של כל מחוקק אמריקאי באשר הוא. ישראל של אחרי השואה, ישראל הדמוקרטית והליברלית והצנועה, של מעטים מול רבים ושל הציונות המעשית שמעדיפה עובדות בשטח מנאומי רהב מלאי פאתוס. ישראל של בן גוריון וגלילי ואשכול ופרס ורבין, ולא ליצנים כבן-גביר, סמוטריץ', קיש וברקת, שלא להזכיר כאן שוב את ביבי.

זאת, ועוד: המלחמה נפתחה ב-7 באוקטובר 2023. ביידן פינה את מקומו בבית הלבן לדונלד טראמפ ב-20 בינואר 2025. נלחמנו שנה ושלושה חודשים במהלך כהונתו, ואת רוב הנזק לעזה גרמנו בתקופה הזו. למרות זאת, ביידן לא הפסיק אותנו. הוא היה יכול להפסיק אותנו, אבל הוא לא היה יכול להפסיק אותנו כי בקודים שלו, הקודים הישנים של הברית בין ישראל לארה"ב, אתה לא מפסיק את ישראל בסוג כזה של מלחמה. במקום זה, הוא הביע את מורת רוחו על היקף ההרוגים בקרב אזרחים פלסטינים בהקפאה של משלוח פצצות אחד, והקפאה של משלוח בולדוזרים. זהו.

טראמפ נכנס לתפקיד, כאמור, ב-20 בינואר 2025 וסבלנותו פקעה באוקטובר 2026, עת כפה עלינו הפסקת אש שהפכה להפסקת מלחמה בתנאים הכי גרועים שאפשר להעלות על הדעת: חמאס אמנם לא שולט על רוב השטח בעזה, אבל כן שולט על כל האוכלוסייה ומתעשר בקצב מפלצתי בזכות מאות משאיות שאנחנו מזרימים לתוך עזה מדי יום. לטראמפ לקח 9 חודשים למאוס במלחמה שלנו בעזה. ולמרות זאת, מישהו העלה בדעתו שהוא יסכים להילחם באיראן לאורך זמן. כן, זה המישהו שאתם חושבים עליו עכשיו. זה שאחראי לכל האסונות, כולם.

נחזור לביביסטים ולתהליך ההכחשה וההשלכה שלהם. אז קודם כל, הם מנסים להיפטר מנטל האחריות. אחר-כך הם מנסים להטיל אותו על מישהו אחר ודורשים שכולנו נתייצב "מאחורי הממשלה". כן, בהיגיון שלהם, הדירקטוריון צריך לתמוך במנכ"ל שהביא את החברה לפשיטת הרגל. אגב, כולנו מאוחדים באמירה שההסכם עם איראן אסון לישראל. היא לא סותרת את האמירה שאחד האחראים המרכזיים לכך שההסכם הזה בא בעולם, הוא ראש ממשלת ישראל.

אחר-כך, הם משנים את הרטוריקה. אם עד לפני דקה ביבי היה מנהיג בסדר גודל עולמי, "ליגה אחרת", שמצליח לערבב את מנהיגי תבל ולטחון אותם זה בזה, שמצליח לגייס את טראמפ ולהפוך אותו לשאוויש של ישראל הקטנה, הרי שמעכשיו תשכחו מכל זה. מ"ליגה אחרת" עברנו ל"עם לבדד ישכון". אנחנו לבד, עם סגולה, עם נבחר, תסמכו על ביבי, רק הוא יכול להציל אותנו מהמצב הזה. השלב השלישי, אליו עוד לא הגענו, הוא "שנית מצדה". אנחנו עכשיו על שביל הנחש.

ולסיום, האמצעי הביביסטי הנוסף להתנערות מאחריות, הוא להסיט את תשומת הלב מהסיפור האמיתי לתיאוריית קונספירציה כלשהי. ולכן, דיון ביביסטי אופייני בפיאסקו האיראני יסתיים באמירה הקבועה הזו: "כן, אבל אתם פירקתם כאן צבא". בנסיבות אחרות, זו הייתה יכולה להיות שורת הפאנץ' בכל סטנד אפ. הבעיה היא, שזה נאמר ברצינות. "אתם פירקתם כאן צבא", הם יגידו, בעודם מנסים בכל הכוח להנציח את ההשתמטות החרדית שהיא באמת מפרקת את הצבא.

הרמטכ"ל אייל זמיר כבר הניף את כל הדגלים האדומים שנותרו באפסנאות של צה"ל והודיע ש"הצבא קורס לתוך עצמו". רח"ט תומכ"א, תא"ל שי טייב, בריאיון השבוע לרדיו 103 תרגם את זה למספרים והזהיר שאם לא יינקטו צעדים מיידיים, יהיה קשה לבצע את המשימות של הצבא ויחידות שלמות או מסגרות גדולות יהיו בסכנת קריסה.

אז מה? מבחינתם, אנחנו פירקנו כאן צבא. צריך לשאול כאן: איך זה יכול להיות? הרי הביביסטים הם אלה שמציינים את רשימת ההישגים והניצחונות ההירואיים (באמת) שהשיגו צה"ל, השב"כ והמוסד מאז ה-7 באוקטובר על אויבי ישראל. איך זה מתכתב עם זה ש"פירקנו כאן צבא"? מי השיג את כל זה? הצבא המפורק? מי חיסל את דף, סנוואר, עיסא, נסראללה, חמנאי וכל צמרת הפיקוד של חמאס, חיזבאללה ואיראן? כל זה, חוץ מהעובדה הפשוטה שאף אחד לא פירק שום צבא.

הייתה כאן מחאה עממית אדירה, חסרת תקדים, מפוארת, שוחרת שלום ונטולת אלימות, במסגרתה הודיעו לוחמים מתנדבים שעברו מזמן את גיל השירות שאם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, הם יפסיקו להתנדב. זה לא פירוק צבא. זו הגנה על מדינה, על חלום, על ערכים, על דמוקרטיה ועל הציונות. אותה ציונות שבנימין נתניהו מחריב בימים אלה. מבנימין זאב עד בנימין נתניהו, הסיבוב הושלם. מהציונות המעשית לאופורטוניזם המשיחי, ובחזרה. חייבים לקחת את זה גם בחזרה. יש לנו הזדמנות פז אחרונה לעשות את זה, באוקטובר.

גלו למי להצביע בבחירות הקרובות. השאלון שיעשה לכם סדר בהתאם לעמדות שלכם