שני לוזרים ואיראן אחת מחייכת כל הדרך אל הבנק | דעה

שני המנהיגים הכי חזקים בעולם (בעיני עצמם) הפסידו במלחמה. זאת לא התחלה של בדיחה, זאת טרגדיה היסטורית של שני לוזרים. הם יצאו להנדס מחדש את המזרח התיכון וחזרו עם מחלפות השיער המוזרות שלהם קצוצות. כל אחד מהם הפסיד לפחות פעמיים באותה מלחמה. טראמפ הפסיד לאיראן ולנתניהו. נתניהו הפסיד לאיראן ואת טראמפ. שני לוזרים ואיראן אחת מחייכת כל הדרך אל הבנק ולהמשך הקנאות הדתית.

נתניהו שיכנע את טראמפ שהוא שמשון הגיבור. רק יפיל שני עמודים - את המנהיגות ואת הכלכלה - וכל המקדש האיראני יחרב. נתניהו יודע למכור אשליות טוב מכולם, וטראמפ מוכן לקנות מכל אחד כל בדל של חנופה ושלמונים. רק לפני כמה חודשים לא היו שניים יותר טובים מהם לטנגו הקטלני הזה. נתניהו שקרן מדופלם, וטראמפ לא חכם גדול והתוצאות בהתאם. הוא באמת קנה מהרמאי שלנו את הלוקש שאיראן תכרע ותשתחווה בפניו, וכי חמישים שנה של עוינות איראנית יתמוססו דווקא בפניו בכמה ימים.

הטרגדיה של טראמפ כנשיא הייתה שהוא חשב שהוא אמיץ ונועז המוכן לעשות את מה שאחרים פחדו ממנו. אבל מסתבר שהוא לא היה חכם מספיק כדי לשאול למה הם לא יצאו למלחמה הזו, למרות הסתות נתניהו וסייעניו? הם פחדו לא מאיראן, הם פשוט פתחו את האטלס, ראו את הגיאוגרפיה והבינו. מדינה היושבת על הגדה הצפונית של מיצר הורמוז והיא לא ונצואלה לא משנה כמה תפציץ אותה היא לא תזוז משם. יתכן והבעיה היא שהנשיא טראמפ עוד לא שמע על המצאת האטלס. הוא הפסיד לנתניהו כשפתח במלחמה והובס על ידי איראן בסופה. אין שום דרך אחרת לראות את זה.

נתניהו זה סיפור אחר. הוא משחק עם איראן כבר שלושים שנה. הפך אותה לדרקון נורא ואת עצמו לסנט גאורגיוס הקדוש המציל אותנו ממנו. לא היה קשה למכור לנשיא את מקומו במיתולוגיה כקוטל הדרקונים לצד נתניהו הקדוש. הוא הרי מאמין לסיפורים שהוא ממציא אז מה הבעיה למכור לו עוד אחד כזה? נתניהו מצא את הפראייר המושלם שלו. אחרי שנים של תסכולים ודחיות מצד כל נשיא אמריקאי עם חצי מוח התגשמו החלומות. כמעט. הפוך לגמרי מכל חזיונותיו.

אמריקה יצאה למלחמת נתניהו. ושם נגמר התכנון. המשטר האיראני לא קרס; העם האיראני לא קם. האיראנים, שהכינו את עצמם בדיוק לתרחיש הזה, גילו עמידות שהערכות הישראליות לא צפו, ואיראן יצאה מהמלחמה עם הכרה בינלאומית שלא הייתה לה מאז 1979. ה MOU מחזיר אותה לשולחן, מעמיד אותה כמעצמה אזורית ומסיר את הסנקציות. נתניהו בנה לאיראן את הלגיטימציה שמעולם לא הייתה לה.

אבל ההפסד האמיתי שלו אינו רק מדיני; הוא אישי ופוליטי. נתניהו הפסיד את טראמפ. זה המחיר שאף אחד לא מדגיש מספיק. שלושה עשורים של עבודה דיפלומטית הביאו אותו לנשיא שישראל לא הייתה צריכה לשכנע. והנשיא הזה, שהכיר בירושלים, ברמת הגולן, נרמל את היחסים עם המפרציות, הגן על השמים הישראלים ושלח את הצבא העצום בעולם למלחמה מיותרת, יהפוך עוד ימים ספורים ליריב הכי קשה ופוגעני שהיה לנו אי פעם בבית הלבן. ותודה לנתניהו.

בלבנון ומול החיזבאללה הוא מעדיף את נשיא סוריה אל ג'ולאני. או במילים יותר מדוייקות הוא מעדיף טרוריסט של אל קאעידה על פני ראש ממשלת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כי הוא לא יהרוס בתים סתם, הוא יפעל ברגישות ובדייקנות. עם ידידים כאלה מי צריך אופוזיציה? שום ידיד של ישראל לא אמר דברים כאלה בפומבי; אפילו אויביה לא. ואם מישהו היה מעז לעשות את ההשוואה הזאת כל העולם היהודי ובן גביר היו כבר קוראים לו אנטישמי ונאצי. אז זה מה שיש לנו בבית הלבן, מר נתניהו?

מה נשאר? שני מנהיגים דועכים, שני הפסדים ושתי שאלות שצריך לשאול אחרי שהאבק ישקע.
השאלה הראשונה היא שאלה אמריקאית: מה עלה בגורל הרעיון שמספיק להיות החזקים ביותר כדי לנצח? ארצות הברית, שהוציאה טריליונים על המלחמה הזו, גילתה שקל להרוג וקשה מאד להשפיע. וכי מדינה בת מאה מיליון בני אדם, היושבת על מיצר שחמישית מאנרגיית העולם עוברת דרכו, אינה משחק לאטיני שאפשר לחטוף וללכת לשחק גולף. הגיאוגרפיה ניצחה; העובדות ניצחו. והסבלנות האיראנית הביסה את היוהרה והפחז הישראלו- אמריקאים

השאלה השנייה היא שאלה ישראלית: אם שלושים שנה של הצגת איראן כאיום קיומי הסתיימו בכך שאיראן מוכרת כשחקן אזורי לגיטימי; כשההסכם מסיר את הסנקציות, שהיו הנדבך המרכזי של האסטרטגיה הישראלית; והנשיא הידידותי ביותר שישראל ידעה עוזב את הבמה כשהוא מאשים אותנו בכישלונו, אז מי אחראי?

על הראשונה, השאלה האמריקאית, יש תשובות. על השנייה, השאלה הישראלית, תינתן תשובה בסתיו. ואם נתניהו ישאל: "אני לוזר?", אני מקווה שהישראלים יענו לו בקלפי: כן!


השאלון שיעשה לכם סדר - מי המפלגה שהכי מתאימה לעמדות שלכם?