מי שחיפש בנאום שנשא אמש (רביעי) דונלד טראמפ בפסגת ה-G7 בצרפת רגע חגיגי לישראל קיבל בדיוק את ההפך: מדובר באחד הנאומים הקשים ביותר שנשיא אמריקני נשא כלפי ישראל וראש ממשלתה בשעת מלחמה. לא בצעקות, לא בהכרזת עימות רשמית, אלא בדרך טראמפית אופיינית בהרבה - מחמאות ביד אחת, סטירה מדינית ביד השנייה.
טראמפ אמנם כינה את בנימין נתניהו "אדם טוב מאוד" ואמר כי הייתה ביניהם "שותפות מדהימה", אבל כמעט כל מה שאמר אחר כך שרטט מחדש את יחסי הכוחות. תחילה המובן מאליו: "הוא יגיד שאנחנו השותף הגדול והוא השותף הקטן מאוד - וזה נכון". במשפט אחד, הנשיא האמריקני שם את נתניהו במקום. לא כשותף שווה במאבק מול איראן, אלא כמי שתלוי לחלוטין בעוצמה, ברצון ובסבלנות של וושינגטון.
החלק החריף ביותר נגע ללבנון. טראמפ אמר במפורש כי יש לו "מחלוקת קטנה" עם נתניהו: "אפשר לפעול בצורה קצת יותר רכה, ביבי. לא צריך להפיל בניין בכל פעם שמישהו מחיזבאללה נכנס אליו". מדובר במשפט שלמעשה מתנגד לכל מדיניות החיסולים של ישראל בדאחיה ומניעת התעצמות חיזבאללה. בהמשך הוא כבר היה בוטה יותר - התקיפה הישראלית בביירות, לדבריו, הייתה "לא נחוצה". הוא תיאר אזרחים שחיים כשבניינים נופלים מעליהם או לידם, ושאל: "איך הייתם רוצים לחיות שם?". אלה לא היו דברים של נשיא שמעניק לישראל צ'ק פתוח. זו הייתה ביקורת פומבית, אישית ומוסרית על אופן הפעלת הכוח הישראלי בלבנון.
גם בתדרוך הבכירים בבית הלבן לגבי ההסכם עם איראן התמונה הייתה ברורה: נסיגה ישראלית מדרום לבנון אינה תנאי במזכר ההבנות עם איראן, אבל וושינגטון כבר לא מתייחסת לזירה הלבנונית כעניין ישראלי פנימי. בכיר אמריקני אמר כי ההסכם "לא יהיה הפסקת אש חד-צדדית", וכי אם חיזבאללה יתקוף את ישראל - "לישראל תהיה הזכות המלאה לתקוף בחזרה".
אולם, באותה נשימה הוא אמר כי איראן צריכה "לשים קולר על הכלב שלה בחיזבאללה", וכי הממשל מקווה שההסכם עם איראן יסייע לקדם מסגרת חדשה בין ישראל ללבנון. במילים אחרות: ישראל אינה נדרשת כרגע לסגת, אבל היא נכנסת למסגרת אמריקנית רחבה יותר שבה חופש הפעולה שלה ייבחן מול יעד גדול יותר של טראמפ סיום המלחמה האזורית והצגת הסכם היסטורי עם איראן.
וזו בדיוק הדרמה. מבחינת טראמפ, ההסכם עם איראן הוא הסיפור הגדול. לבנון היא "חתיכה קטנה בפאזל", "סכסוך קטן" שצריך לסיים. מבחינת ישראל, לבנון היא איום יומיומי על הצפון וחיזבאללה הוא זרוע איראנית חמושה. הפער הזה בין סדר העדיפויות של ירושלים לבין סדר העדיפויות של וושינגטון נחשף בנאום במלואו.
טראמפ הציג את עצמו כמי שהציל את ישראל מהשמדה גרעינית. הוא אמר שנתניהו התחנן בפני ברק אובמה שלא לחתום על הסכם הגרעין הקודם, ושאם הוא עצמו לא היה מגיע ומבטל את ההסכם - "ישראל הייתה מחוסלת". אחר כך הוסיף כי כעת ישראל קיבלה את הדבר החשוב ביותר שביקשה: איראן לא תהיה גרעינית. המסר לנתניהו היה שקוף: קיבלתם מאיתנו את העיקר, עכשיו אל תקלקלו לנו את ההסדר בלבנון.
גם בסוגיית סולימאני טראמפ חזר לאותו דפוס. הוא סיפר כי מדובר היה ב"מיזם משותף" עם ישראל, אבל אז טען שישראל נסוגה מהתקיפה ברגע האחרון, והוא זה שקיבל את ההחלטה. שוב, ישראל מוצגת כשותפה - אבל גם כמי שנרתעה, בעוד טראמפ עשה את העבודה.
לצד זאת, הנשיא הציג את איראן כמעט כמי שעברה שינוי פנימי. הוא אמר שההנהגה הנוכחית "חכמה יותר", "פחות רדיקלית", ושהוא רואה בכך סוג של "שינוי משטר". זה אולי נועד להצדיק את ההסכם, אבל מבחינת ישראל זו אמירה מטרידה: נשיא אמריקני שמדבר על הנהגה איראנית חדשה ורציונלית יותר, בזמן שישראל עדיין רואה באיראן ובשלוחותיה איום קיומי.
מזכר ההבנות עצמו, כפי שהוקרא בתדרוך, כולל דילול של מלאי החומר המועשר תחת פיקוח סבא"א, פתיחת מצר הורמוז, הקלות הדרגתיות בסנקציות, מנגנון פיקוח והתחייבות איראנית שלא לפתח או לרכוש נשק גרעיני. הבכירים הדגישו שההקלות יינתנו רק לפי ביצוע, ושאין "עסקאות צדדיות". אבל טראמפ אמר את מה שבאמת חשוב לו: אם איראן לא תעמוד בהסכם - "נחזור להפציץ".
מבחינת ישראל, זהו רגע כפול. מצד אחד, הנשיא האמריקני מצהיר כי לאיראן לא יהיה נשק גרעיני, ומאיים בכוח אם תפר את ההבנות. מצד שני, אותו נשיא מצמצם פומבית את המרחב הישראלי בלבנון, מבקר את נתניהו בשמו, מתאר את ישראל כשותף הקטן, ומבהיר שהאינטרס האמריקני העליון כעת הוא לא עוד סבב תקיפות - אלא סגירת ההסכם.
זו אינה נטישה של ישראל. אבל זו בהחלט אזהרה חריפה לנתניהו: בעידן טראמפ, התמיכה האמריקנית קיימת - כל עוד ישראל אינה עומדת בדרכו של הדיל הגדול.