ההסכם של טראמפ עם איראן הוביל למפח נפש בישראל. אחד הלקחים החשובים ביותר מההתנהלות סביב המערכה מול איראן היא שיחסי ישראל-ארצות הברית, חזקים ככל שיהיו, אינם יכולים להישען על אדם אחד או על מחנה פוליטי אחד. דווקא ההישגים הצבאיים והמדיניים של השנים האחרונות ממחישים את הצורך באסטרטגיה רחבה יותר של פיזור סיכונים מדיני.
במשך שנים ידע בנימין נתניהו לתמרן במערכת הפוליטית האמריקאית. גם כאשר יחסיו עם הנשיא ברק אובמה היו מתוחים, הוא נהנה ממשענת חזקה במפלגה הרפובליקנית ובקונגרס. המחלוקת על הסכם הגרעין עם איראן ב-2015 הייתה הדוגמה הבולטת לכך: נתניהו יכול היה להתעמת עם הבית הלבן משום שהייתה לו כתובת פוליטית חלופית בוושינגטון.
אבל בשנים האחרונות המצב השתנה. ישראל הימרה במידה רבה על חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, מתוך הנחה שממשל רפובליקני יעניק לה חופש פעולה רחב יותר. בתחילת הדרך נראה היה שההימור הצליח, ושני המנהיגים פעלו בתיאום כמעט מלא, והשיא היה בתחילת המערכה מול איראן. אולם מדיניות חוץ נקבעת על פי אינטרסים, ולא על פי יחסים אישיים. כאשר האינטרסים מתחילים להתפצל, גם ידידות קרובה אינה מבטיחה זהות עמדות.
אבל כאן מתגלה הבעיה המרכזית: ישראל ריכזה חלק ניכר מהונה המדיני בסל אחד, וכיום היא מחזיקה במעט מנופי השפעה על הממשל האמריקאי. יחסיה עם חלקים נרחבים במפלגה הדמוקרטית הידרדרו לאורך השנים, והיא נמנעת מלהיכנס לעימותים פנימיים בתוך המחנה הרפובליקני, בין הזרם הנאו-שמרני והאוונגליסטי לבין תנועת MAGA הבדלנית. במקביל, המלחמה הממושכת החלישה את מעמדה של ישראל בחלקים מאירופה ובעולם המערבי.
מנקודת מבט של ניהול סיכונים, זוהי בעיה אסטרטגית. בעולם הפיננסי, משקיע אחראי אינו מרכז את כל נכסיו במניה אחת, גם אם מדובר במניה המבטיחה ביותר. מדינות אינן שונות בהרבה. הן נדרשות לבנות רשת של שותפויות, כך שמשבר בזירה אחת לא יהפוך למשבר כולל.
המשמעות איננה התרחקות מארצות הברית, אלא דווקא להפך. הברית עם וושינגטון היא הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל, בעיקר בזכות הסיוע הביטחוני והגיבוי המדיני, ובראשו זכות הווטו האמריקאית במועצת הביטחון. במקביל, על ישראל לפעול לשיקום הקשרים עם הזרמים המתונים במפלגה הדמוקרטית, מתוך הבנה שהרפובליקנים לא יהיו תמיד בעמדת הכוח.
לצד זאת, ישראל צריכה להעמיק את מעגלי השותפות האזוריים והבינלאומיים שלה. הודו היא דוגמה בולטת. כמעצמה עולה, בעלת אתגרים ביטחוניים משלה מול ארגונים אסלאמיסטיים קיצוניים, היא מהווה שותף טבעי לשיתוף פעולה ביטחוני, טכנולוגי וכלכלי.
באותה מידה, יש מקום להמשיך ולפתח את רשת הבריתות האזורית שנבנתה בשנים האחרונות: עם יוון וקפריסין במזרח הים התיכון, עם אזרבייג'ן בצפון, עם איחוד האמירויות במפרץ, ועם מדינות בקרן אפריקה דוגמת אתיופיה וסומלילנד. רשת כזו אינה מחליפה את הברית עם ארצות הברית, אלא מחזקת את מעמדה של ישראל ומגדילה את מרחב התמרון שלה, גם מול ארצות הברית.
גם במזרח התיכון עצמו נדרשת חשיבה גמישה יותר. בסוריה, למשל, קיימים מיעוטים אתניים ודתיים בעלי אינטרסים ביטחוניים משותפים עם ישראל, בהם הכורדים, הדרוזים והעלווים. יצירת ערוצי שיתוף פעולה עם שחקנים אזוריים כאלה היא חלק מתפיסה רחבה של בניית יציבות באמצעות אינטרסים משותפים. זו הדרך לרסן את הג'יהאדיזם המסוכן של ג'ולאני בעידודו של ארדואן.
העולם הנוכחי מתאפיין בירידה הדרגתית בכוחם של מוסדות בינלאומיים ובעלייה בחשיבותן של בריתות אזוריות וגמישות. במציאות כזו, ישראל צריכה להשתחרר מהתפיסה שלפיה היא "וילה בג'ונגל", כלשונו של אהוד ברק, המנותקת מסביבתה. האינטרס הישראלי מחייב דווקא השתלבות עמוקה יותר במרחב, תוך זיהוי שותפים בעלי אינטרסים דומים.
גם מושג העוצמה עצמו השתנה. קטאר היא דוגמה למדינה קטנה וחלשה יחסית מבחינה צבאית, שהצליחה לבנות לעצמה השפעה בינלאומית ניכרת באמצעות הון, תקשורת, השקעות וקשרים תרבותיים ואקדמיים. אפשר להתווכח על יעדיה, אך קשה להתעלם מהצלחתה בהפעלת כוח רך.
ישראל אינה יכולה להסתפק בעליונות צבאית ובהישגיה הכלכליים. אם היא מבקשת לבסס את מעמדה כמעצמה אזורית, עליה להשקיע גם בכוח השפעה מדיני, תרבותי וטכנולוגי, ולבנות רשת רחבה של שותפויות. הברית עם ארצות הברית תישאר אבן היסוד של הביטחון הלאומי, אך דווקא כדי לשמור עליה לאורך זמן, ישראל חייבת להימנע מתלות בלעדית בה ולפעול לפי עיקרון בסיסי אחד: גם במדיניות חוץ, פיזור סיכונים הוא המפתח לחוסן אסטרטגי.