"הפיל שבחדר": חדירת המחבל הוכיחה - לא יהיה הסדר כל עוד חיזבאללה הוא הריבון

האירוע בסמוך למושב מרגליות הוא תזכורת לכך שהגבול הצפוני איננו קו מופשט על מפה. זהו מרחב צר, תלול, צפוף ומאוים, שבו כמה מאות מטרים יכולים להפריד בין תצפית, חבלה בגדר או ניסיון חדירה - לבין יישוב אזרחי ישראלי. לכן, ניסיון להתקרב לגדר או לפגוע בה אינו "אירוע נקודתי". הוא מבחן של כל תפיסת הביטחון החדשה בצפון.

מרחב הביטחון בדרום לבנון נועד בדיוק לכך: למנוע מחזבאללה או מגורמים הפועלים בחסותו להגיע לנקודת המגע, לבדוק תגובות, לפתוח ציר, ולהחזיר את ישראל למציאות שאחרי 7 באוקטובר כבר אינה יכולה לקבל. ישראל אינה יכולה עוד להתייחס להתקרבות לגדר כאל "פרובוקציה", "איתות" או "בדיקת תגובה".

הגדר אינה רק גדר. היא קו המגע בין שתי תפיסות ביטחון. מן הצד הישראלי היא אמורה להפריד בין יישובים אזרחיים, לבין ארגון חמוש שמחזיק בנשק, במנהרות, במערכי תצפית, במודיעין ובכוחות קומנדו. מן הצד הלבנוני, היא חושפת את השאלה הגדולה: מי באמת שולט בדרום לבנון - המדינה הלבנונית או חזבאללה.

לבנון היא מדינה ריבונית על הנייר, אבל בדרום לבנון הריבונות שלה שבורה. ממשלת לבנון קיימת, צבא לבנון קיים, נשיא לבנון מדבר על צורך בהבנות - וראש הממשלה מנסה להחזיק את המדינה בתוך מסגרת מדינית. אבל בשטח, חיזבאללה עדיין מחזיק בחלקים גדולים מן הכוח האמיתי: נשק, לוחמים, תשתיות, קשרים מקומיים, פחד, נאמנות עדתית ויכולת להחליט מתי הגבול יבער.

לכן השאלה אינה אם ישראל רוצה להיות בדרום לבנון. ברור שהיא אינה רוצה לנהל את לבנון. השאלה היא מה קורה כאשר אין גורם לבנוני שמונע מחיזבאללה או מאנשיו להגיע אל הגדר.

אם צבא לבנון מסוגל למנוע זאת - זו התחלה של מציאות אחרת. אם אינו מסוגל, ואם ממשלת לבנון אינה יכולה להפעיל ריבונות ממשית בשטח, ישראל תמשיך לעשות זאת בעצמה. לא מתוך שאיפה טריטוריאלית, אלא מתוך הבנה שהמחיר של המתנה עלול להיות בלתי נסבל.

זהו לב המבחן הלבנוני. כל הסדר עתידי חייב להימדד לא בניסוחים יפים בוושינגטון, אלא בשאלה פשוטה: מי שולט בשטח שבין הכפרים לגדר? מי מונע התקרבות לא מתואמת? מי מפרק תשתיות תת-קרקע? מי מונע הכנסת אמל"ח? מי מפקח על השיקום? מי קובע אם חוליה יכולה לנוע בלילה לכיוון הגבול? אם התשובה היא חיזבאללה, אין הסדר. יש רק הפסקה זמנית עד האירוע הבא.

במובן הזה, הגדר היא מבחן של ריבונות: מי שמגיע אליה בלי תיאום מוכיח שהמדינה הלבנונית אינה בעלת הבית היחידה - וכן שחיזבאללה עדיין מסוגל להפעיל שטח, לבדוק גבולות ולכפות על לבנון ועל ישראל את סדר יומו.

לכן כל ניסיון חבלה בגדר, כל התקרבות חשודה וכל בדיקת תגובה - אינם אירועים קטנים. הם סימני עומק למאבק על השאלה אם לבנון תישאר מדינה שבויה בידי ארגון חמוש, או שתתחיל לחזור לעצמה.

דווקא משום כך ישראל צריכה לפעול באלגנטיות ובנחרצות. אלגנטיות - משום שאסור לה להצטייר כמי שנלחמת במדינת לבנון או באזרחיה. נחרצות - משום שאסור לה לאפשר לחיזבאללה להחזיר את המציאות הישנה דרך "אירועים קטנים".

ישראל צריכה להמשיך בשיח עם הגורמים הלבנוניים שמבקשים להחזיר למדינה ריבונות. אבל במקביל עליה להמשיך לפגוע ביכולות חיזבאללה, בתשתיותיו, בצירי האספקה שלו, במרחבי השיקום שלו ובממד התת-קרקעי שמאפשר לו להיעלם מעל פני השטח ולהישאר ריבון מתחתיו.

היעד אינו "ניצחון מוחלט" במובן פשטני. איש רציני אינו חושב שצבא לבנון יפרק מחר בבוקר את חיזבאללה מנשקו. אבל מכאן לא נובע שחיזבאללה הוא גזירת גורל. אפשר לשחוק את ריבונותו. אפשר לצמצם את שליטתו בשטח. אפשר למנוע ממנו להתקרב לגבול. אפשר להעביר בהדרגה מרחבים לאחריות המדינה הלבנונית - בתנאי שהסיוע הבינלאומי, השיקום והפיקוח לא יחזקו מחדש את רשתות חיזבאללה.

כאן גם נפתח אולי חלון נדיר. בלבנון נשמעים היום קולות שמבינים כי איראן משתמשת במדינה כקלף מיקוח, וכי חיזבאללה אינו רק "מגן" אלא גם מנגנון שמחזיק את לבנון כבני ערובה. הקולות הללו עדיין חלשים מן הפחד, מן העדה, מן הנשק ומן התלות האיראנית. אבל הם קיימים. ישראל צריכה לדעת להבחין בינם לבין חיזבאללה, ולא לדחוף את לבנון כולה אל חיק הארגון.

המסקנה ברורה: מרחב הביטחון אינו מטרה בפני עצמה. הוא אמצעי. הוא נועד למנוע חדירה, להרחיק את האיום מן היישובים, וליצור תנאים להסדרה שבה מדינת לבנון - לא חיזבאללה - מתחילה לחזור לשטח. אם הוא יישאר רק אזור חיץ צבאי, הוא ישמר את הבעיה. אם ינוצל כקרש קפיצה למציאות אחרת, הוא עשוי להיות תחילת שינוי היסטורי.

הגדר, לכן, אינה קו טכני. היא מבחן. מי ששולט בגישה אליה שולט בביטחון הצפון. מי שמונע חבלה בה מתחיל להחזיר ריבונות למדינה הלבנונית. ומי שמתקרב אליה בלי תיאום מוכיח מדוע ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לחזור למצב שלפני 7 באוקטובר.