ארצות הברית לא יכולה להבליג על הפלת מסוק אפאצ'י. גם מעצמה שמבקשת הסכם אינה יכולה להרשות שפגיעה בנכס צבאי אמריקני תעבור ללא תגובה - לכן התקיפה באיראן הייתה צפויה, ואולי בלתי נמנעת. אבל הבעיה אינה עצם התגובה, אלא השפה שבה היא נעטפת: תגובה מדודה, הגנתית, פרופורציונלית, כזו שנועדה "לסגור סיבוב" ולא לפתוח מלחמה.
הכלל הראשון של הצד החזק טכנולוגית-צבאית הוא לא לאמץ את תחביר הסבבים של הצד החלש. ברגע שארצות הברית מגיבה לאיראן במונחי "מידתיות", היא אולי משדרת אחריות, אבל גם נכנסת לשפת המשחק של טהרן: פגיעה, תגובה, כיול, חזרה לשולחן.
איראן אינה צריכה להביס את אמריקה; די לה להפוך אותה לעוד צד בסבב. מעצמה שמודדת תגובות במקום להכתיב כללים כבר משחקת במגרש של יריבתה.זו אינה תיאוריה. זה בדיוק ההיגיון שאיראן ניסתה לכפות על ישראל לפני יומיים.
דפוס הסבבים מתרחב - למען חתירה להסכם
ישראל פגעה ביעדים הקשורים לחיזבאללה ולמשטר האיראני; איראן ירתה לעבר ישראל; טראמפ ביקש לעצור את הסיבוב ולחזור למשא ומתן. כלומר, הנשיא האמריקני ניסה ליצור מידתיות גם עבור ישראל: כל צד ירה את שלו, עכשיו עוצרים. אלא שעבור ישראל זהו מדרון מסוכן. אם ירי איראני על העורף הישראלי נסגר בקריאה לחזור לשולחן, איראן לומדת שהירי עובד.
כעת, אותו דפוס חוזר מול ארצות הברית עצמה. איראן או מי משלוחותיה פוגעים בנכס אמריקני; וושינגטון מגיבה; איראן משגרת תגובות לעבר בסיסים אמריקניים באזור; ושוב המערכת כולה מחפשת דרך לסגור את הסבב בלי לשבור את המסלול להסכם.
לפי הדיווחים, ארצות הברית תקפה יעדים באיראן בעקבות הפלת המסוק, ואיראן הגיבה בתקיפות טילים וכטב"מים נגד יעדים אמריקניים בבחריין, כווית וירדן. באותה נשימה, הממשל ממשיך לדבר על משא ומתן ועל האפשרות להסכם.
ישראל מכירה את מלכודת ה"מידתיות" מקרוב
זו בדיוק הדינמיקה הלא נכונה מול המשטר האיראני. ברגע שמעצמה מתחילה "למדוד" תגובות, הצד השני מתחיל ללמוד את המידה. כמה אפשר לפגוע בלי לשבור את הכלים? כמה כטב"מים אפשר לשגר בלי להביא למלחמה כוללת? כמה בסיסים אפשר לאיים עליהם לפני שטראמפ יעלה את המחיר?
איראן אינה מחפשת בהכרח התנגשות כוללת; היא מחפשת מרחב שבו כל פגיעה מצדה מעלה את מחיר ההסכם, וכל תגובה אמריקנית נשארת מוגבלת מספיק כדי לא להכריע.
ישראל מכירה את המלכודת הזו היטב. במשך שנים התנהלו מול חמאס וחיזבאללה סבבי "מידתיות": ירי, תגובה, הפסקת אש, וחזרה לשגרה. בכל פעם נדמה היה שהסבב נסגר; בפועל, האיום נשמר לסיבוב הבא.
האירגונים למדו את סף התגובה, שיפרו יכולות, והפכו את המידתיות הישראלית לשיטת פעולה נגדה. מה שהיה אמור להיות אחריות מדינית הפך, לאורך זמן, לשימור האיום.
כעת, הסכנה היא שארצות הברית תאמץ מול איראן גרסה מעצמתית של אותה שיטה. במקום להבהיר שפגיעה בכוח אמריקני משנה את כללי המשחק, היא משדרת שהתגובה תהיה מחושבת, מוגבלת, מכוילת.
איראן מבינה שהזמן והאש ה"פרופורציונלית" מהווים מנופי לחץ
יש בכך היגיון טקטי, אבל סכנה אסטרטגית. מול יריב רציונלי-מדינתי קלאסי, מידתיות יכולה לייצב. מול משטר מהפכני שמנהל סחיטה אזורית באמצעות שלוחות, היא עלולה להפוך להזמנה לסיבוב הבא.
הדבר חמור במיוחד משום שטראמפ מבקש להגיע להסכם. הוא אומר שהמצור יישאר, שהמשא ומתן מתקדם, ושאסור לבורות או טיפשות להפריע להסדר. אבל ככל שהנשיא האמריקני משדר רצון לסגור את האירוע ולהמשיך קדימה - כך טהרן מבינה שהזמן והאש הם מנופי לחץ. היא אינה צריכה לנצח את אמריקה; די לה לגרום לאמריקה להזדקק להסכם מהר יותר ממנה.
לכן השאלה אינה אם ארצות הברית הייתה צריכה להגיב. היא הייתה צריכה. השאלה היא האם התגובה שלה משנה את המשוואה או רק משתלבת בה. אם איראן מפילה מסוק, ארצות הברית תוקפת, איראן יורה על בסיסים, ואז כולם חוזרים לשולחן - טהרן למדה שיעור חשוב: אפשר לפגוע, לשלם מחיר מוגבל, ולשפר עמדות.
מידתיות יכולה להיות כלי - אך אינה יכולה להיות אסטרטגיה
מעצמה אינה נמדדת רק בעוצמת האש שלה, אלא ביכולתה לקבוע את כללי המשחק. כאשר היא מסתפקת ב"משחק תגובות" (tit for tat), היא נראית פחות כמי שמכתיבה סדר למדינה סוררת, ויותר כמי שנשאבת לסבב שאותה מדינה סוררת מנהלת. מול איראן, זו בדיוק הסכנה: לא שהאמריקנים לא יגיבו, אלא שיגיבו באופן שמותיר את המשוואה האיראנית על כנה.
השורה התחתונה היא פשוטה: מידתיות יכולה להיות כלי; היא אינה יכולה להיות אסטרטגיה. אם ארצות הברית וישראל רוצות למנוע מאיראן להפוך כל פגיעה לקלף מיקוח, עליהן לא רק להגיב - אלא לפרק את דפוס הסבבים עצמו. אחרת כל "תגובה מדודה" תיראה אחראית באותו רגע, ותכין את הקרקע למשבר הבא.