איראן תקפה את ישראל בכמה סבבים. זהו כבר לא אירוע של "תגובה" נקודתית, וגם לא עוד איתות שגרתי של הרפובליקה האסלאמית. טהרן מבקשת להכניס את כל השחקנים לעובי הקורה: ישראל, לבנון, מדינות המפרץ, טראמפ ושולחן המשא ומתן. הירי לעבר ישראל נועד להעביר מסר פשוט: אם המסגרת המדינית לא תבשיל בתנאים נוחים לטהרן, שום זירה לא תישאר מחוץ למשחק.
זו אינה רק הסלמה צבאית; זו שיטת סחיטה. איראן מבקשת להפוך את ישראל לבת ערובה מדינית. היא יורה לעבר העורף הישראלי, מציגה זאת כתגובה על פגיעה בחיזבאללה, ובכך קושרת את לבנון לעצמה.
המסר הוא: דין חיזבאללה כדין איראן; דין לבנון כדין איראן. אם ישראל תפגע בזרוע הלבנונית של הציר, טהרן תציג זאת כפגיעה בה עצמה ותדרוש לעצמה זכות תגובה.
המשמעות מסוכנת. עד כה איראן השתמשה בעיקר במדינות המפרץ כבנות ערובה: הורמוז, בסיסים אמריקניים, נמלים, שדות תעופה ונתיבי אנרגיה. עכשיו היא מנסה להוסיף גם את ישראל לרשימה. העורף הישראלי הופך, מבחינתה, לנכס ממושכן על שולחן המשא ומתן. כל מטח נועד לומר לטראמפ: הדרך להסדרה תעבור דרך התחשבות בדרישותינו. כל ירי נועד לומר למפרץ: אם תלחצו עלינו, גם אתם תשלמו. וכל תגובה נועדה לומר לממשלת לבנון: אל תדמיינו ריבונות מלאה בלי הסכמת חיזבאללה ובלי אישור מטהרן.
הנכס הממושכן של איראן
כאן לבנון אינה זירה צדדית אלא לב מנגנון הסחיטה. חיזבאללה הוא הקלף המרכזי של איראן בציר השיעי. הוא אינו רק ארגון טרור חמוש; הוא נכס מדיני, מאגר כוח והמחאה פתוחה שטהרן יכולה להציג בכל רגע.
חיזבאללה חזק מסייע לאיראן מול וושינגטון, משום שהוא מאפשר לה לאיים על ישראל, לשתק את לבנון, להבהיל את המפרץ ולומר לאמריקנים: כל ניסיון לדחוק אותנו יטלטל את האזור כולו. לכן כל פגיעה ישראלית בחיזבאללה היא גם פגיעה בנכס הממושכן של איראן.
מכאן יש להבין גם את המסר לממשלת לבנון. הנשיא ג'וזף עאון אמר למעשה את מה שרבים בלבנון מבינים: איראן משתמשת בלבנון כקלף מיקוח מול ארצות הברית.
טהרן מטפחת מעגל בני ערובה מדיניים
טהרן, מצדה, משגרת כעת אזהרה מאפיוזית: אל תחשבו על לבנון ריבונית מדי; אל תחשבו על הסכם שמצמצם את חיזבאללה; אל תחשבו שאפשר להחזיר למדינה הלבנונית שטח, ביטחון וסמכות בלי שהציר יגבה מחיר. לבנון, מבחינת איראן, אינה מדינה שיש לשחרר; היא פיקדון שנועד להבטיח את כוחו של המשטר.
זהו מעגל בני הערובה המדיניים שאיראן מטפחת. חיזבאללה מותח את הגבול בלבנון. ישראל מגיבה. איראן יורה על ישראל. המפרץ נבהל מן האפשרות שהאש תזלוג אל הורמוז, אל נמלי הים, אל שדות התעופה ואל בסיסי ארצות הברית. טראמפ, שמבקש להחזיר את המהלך המדיני למסלול, מנסה לסגור כל סבב במהירות ולהשיב את הצדדים לשולחן. וכך איראן מרוויחה את הדבר החשוב ביותר מבחינתה: זמן, מרחב תמרון, והמשך אחיזתו של חיזבאללה בלבנון.
השורה התחתונה היא זו: איראן אינה מחזיקה רק בטילים. היא מחזיקה זירות כבנות ערובה. המפרץ, לבנון, חיזבאללה וכעת גם העורף הישראלי — כולם הופכים בעיניה לכלי סחיטה מדיניים. אם השיטה הזו תתקבל, כל הסדר עתידי לא יחליש את המאפיה האיראנית; הוא רק ילמד אותה שככל שמרחיבים את רשימת בני הערובה, כך משתפרים תנאי העסקה.