איראן משגרת עוד מטחים לעבר ישראל, וזו כבר אינה רק "תגובה" על תקיפה ישראלית בדאחייה. זהו ניסיון להשתמש בישראל ככלי מיקוח. טהרן מבקשת לומר לארצות הברית, למדינות המפרץ ולישראל: אם ההסכם לא יבשיל בתנאים שנוחים לנו, כל הזירות יישארו דליקות. ישראל, לבנון, החות'ים, הורמוז, בסיסים אמריקאיים והמפרץ - כולם יכולים להתחבר מחדש למעגל לחץ אחד.
כדי להבין את המהלך, צריך לשאול מה איראן באמת רוצה. היא אינה בהכרח רוצה מלחמה כוללת - מלחמה כזו עלולה לחשוף את חולשותיה. אבל היא גם אינה רוצה הסכם שיחייב אותה לשקם מדינה פצועה, להתמודד עם כלכלה חנוקה, עם תשתיות שחוקות ועם חברה מותשת.
המשטר האיראני מתקשה לעבור ממדיניות של התנגדות למדיניות של שיקום. מלחמה מספקת לו הצדקה, משמעת ופחד. שלום מחייב חשבון נפש, סדרי עדיפויות חדשים, ואולי גם שאלות פנימיות שאין לו עניין לפתוח.
איראן יורה כדי לקבוע תעריף
לכן איראן רוצה את פירות ההסכם, אבל לא את מחירו. היא רוצה כסף, זמן, פתיחת חסמים, שקט לחיזבאללה ושימור עקרון ההעשרה. היא רוצה הקלה בלי להיראות כמי שנכנעה, הסכם בלי לוותר על מנופי הלחץ, והפסקת אש בלי לפרק את הציר.
בליבת התפיסה האיראנית נמצא אותו מגן צבאי-עדתי שבנתה במשך עשרות שנים: גרעין, טילים, חיזבאללה, החות'ים ומיליציות אזוריות. מבחינת טהרן, אלה אינם נספחים למדיניות הם פוליסת הביטוח של המשטר.
זו הסיבה שהירי לעבר ישראל חשוב כל כך. איראן אינה יורה רק משום שהיא כועסת על תקיפה ישראלית היא יורה כדי לקבוע תעריף. אם ישראל פוגעת בחזבאללה בביירות, איראן מגיבה. אם ארצות הברית רוצה להחזיר את כולם לשולחן, עליה להביא עמה תמורה. ואם טראמפ רוצה הסכם, עליו להבין שהזמן אינו בחינם.
ברגע שיורים, קשה לשלוט במסלול
הנשיא האמריקני, יש לומר, עושה כמעט הכול כדי לוודא שטהרן תבין זאת היטב: הוא מאותת שאינו רוצה להיגרר למלחמה רחבה, מבקש לסגור כל סבב ירי במהירות, ומצהיר שוב ושוב שהיעד הוא חזרה למשא ומתן. בטהרן יודעים לתרגם את האיתותים הללו לשפת מיקוח. כל מטח הופך מבחינתם למסר אחד פשוט: אין שקט בלי מחיר.
עדין, זהו הימור מסוכן. ברגע שיורים, קשה לשלוט במסלול. טילים אינם סעיף במשא ומתן. הם יכולים להחטיא, לפגוע, להרוג, להפעיל תגובת שרשרת, או לחייב את ישראל להגיב בעוצמה שלא תוכננה מראש. איראן מנסה לנהל הסלמה מדודה, אך ההיסטוריה של האזור מלמדת שהסלמה מדודה היא לעיתים רק השם שאנו נותנים לאובדן שליטה רגע לפני שהוא מתרחש.
מול טראמפ, איראן מזהה צורך אמריקני בהסכם. הנשיא רוצה לסיים את המבוך האיראני, אך אינו יכול להרשות לעצמו הסכם רזה שייראה כמו גרסה חיוורת של הסכם אובמה. לכן הוא מחפש מעטפת גדולה: הורמוז פתוח, שווקים רגועים, מדינות מפרץ נושמות, אולי גם הסכמי אברהם מורחבים. איראן מבינה את הצורך הזה ומנסה ללחוץ עליו. היא יודעת שטראמפ רוצה לצאת מן המבוך, ולכן היא מעלה את מחיר היציאה.
ישראל רואה זאת אחרת. אם ירי ישיר מאיראן לעבר העורף הישראלי יתקבל כשלב לגיטימי במשא ומתן, נוצרת משוואה מסוכנת: ישראל תפגע בחזבאללה, איראן תירה על ישראל, טראמפ יאמר לשני הצדדים לחזור לשולחן, וחזבאללה יקבל מטרייה מדינית עקיפה. לכן ישראל אינה יכולה להבליג לגמרי. היא גם אינה חייבת להגיב בפראות. היא צריכה להגיב באופן שמבהיר כי העורף הישראלי אינו מטבע איראני בשולחן המו"מ.
השאלה הגדולה היא האם איראן מהמרת על הכול. לא בהכרח במובן של פתיחה מכוונת במלחמה כוללת, אלא במובן של דחיפת כל הקלפים אל מרכז השולחן כדי למקסם רווחים: ירי על ישראל, הפעלת החות'ים, לחץ על המפרץ, איום על הורמוז, וחסות לחזבאללה. זו אינה אסטרטגיה של הכרעה - זו אסטרטגיה של סחיטה תחת אש.
אבל גם לסחיטה באש יש גבול. ככל שהירי נמשך, קווי ההסכם אינם מתחדדים - הם נפרמים. קשה לנהל משא ומתן יציב כאשר איראן משתמשת בטילים כדי לשפר עמדות, וישראל נדרשת להגיב כדי לשמר הרתעה, כמו כן טראמפ מנסה להחזיק ביד אחת את ההסכם וביד השנייה את מכסה הסיר. כל יום כזה מגדיל את הסיכוי שההסכם לא יקרוס בהחלטה דרמטית, אלא יתפורר מתוך עוד "תגובה מדודה", עוד מטח מוגבל, עוד ניסיון לסגור סיבוב.
איראן אינה בהכרח בורחת מהסכם - היא בורחת מהסכם שמפשיט אותה ממנופי הכוח שלה. היא אינה בהכרח רוצה מלחמה כוללת, היא רוצה שהפחד ממלחמה כוללת ישלם לה דיבידנד. אבל ישראל וארצות הברית חייבות להבין שאם ירי על ישראל יהפוך לכלי מיקוח לגיטימי, ההסכם לא ירסן את האש - הוא יתגמל אותה. וטהרן תלמד את הלקח המסוכן מכולם: הדרך הטובה ביותר לשפר הסכם אינה לחתום עליו, אלא לירות לתוכו.