יש לא מעט תגובות בימים האחרונים בקואליציה להסלמת הטונים מצד המפלגות החרדיות. הנה מגוון מייצג: "נו באמת", "בהצלחה להם עם יאיר גולן וגלעד קריב", והפופולרי ביותר: "פפחחחחח".
רגע לפני פיזור הכנסת ומערכת הבחירות, אין קונים לסחורת האיומים של החרדים. הם מאיימים כבר כמעט ארבע שנים ברציפות. למעשה, קשה לזכור קדנציה שבה נשמעו כל כך הרבה אולטימטומים, כל כך הרבה הצהרות על "קץ השותפות", כל כך הרבה אזהרות מפני פירוק הברית - וכל כך מעט מימושים.
זה התחיל כמעט מהרגע שבו הממשלה הוקמה. אחר כך הגיעו איומי התקציב, איומי חוק הגיוס, איומי המעונות, איומי חוק הרבנים, איומי הייעוץ המשפטי ואיומי ההתגברות. בסוף כל מושב, בתחילת כל מושב, לפני כל הצבעה משמעותית, אחרי כל הצבעה משמעותית. עוד איום ועוד איום, עוד משבר ועוד משבר, עוד "הפעם זה סופי" - ואז עוד פשרה.
האיום הבולט ביותר: פירוק גוש הימין
השבועות האחרונים סיפקו את הדוגמה הטובה ביותר לפער שבין הרעש למציאות. רק לפני ימים ספורים נשמעו הצהרות דרמטיות. ח"כ גפני נשמע כמי שסוגר חשבון סופי עם הממשלה, פגישות עם איזנקוט הפכו לכותרות, מקורבים שיגרו מסרים על כך שהשותפות הגיעה לקיצה, אלא שכבר השבוע גט כריתות הפך לעסקה - חוק המעונות וחוק יסוד לימוד התורה בתמורה לפיצול הייעוץ המשפטי ופסקת ההתגברות.
האיום הבולט ביותר הוא פירוק גוש הימין והליכה עם מפלגות האופוזיציה. יש רק בעיה אחת - אין אפשרות כזאת. מי יהיו השותפים החדשים, מאיר פרוש וגלעד קריב? יאיר גולן וגולדקנופף? ליברמן וגפני?
זו הסיבה שדווקא אריה דרעי נשמע השבוע המפוכח ביותר. הוא אמר לח"כים מהאופוזיציה במליאה: "מי בכלל יכול להעלות על הדעת שיתוף פעולה איתכם? תראו מה עשיתם בחוק המעונות, אתם שונאים חרדים".
נתניהו למד את השיטה
לחרדים אין חלופה - לא במפה הפוליטית הנוכחית, לא בסקרים ולא בממשלות האפשריות שמסתמנות לאחר הבחירות. נתניהו יודע זאת היטב. לכן הוא לא מתרגש מכל הצהרה, מכל פגישה ומכל כותרת מאיימת. במשך שנים הוא למד את השיטה: החרדים צועקים, מאיימים, מזניקים כותרות, מייצרים לחץ - ובסוף חוזרים לשולחן המשא ומתן. לא משום שהם חלשים, אלא משום שהם לכודים.
בכל פעם שמושלך לאוויר האיום הגדול - "נלך עם הצד השני" - הוא נשמע פחות כמו אקדח טעון ויותר כמו אקדח צעצוע, רעשן בלי הצ'ופצ'יק. בקואליציה כבר לא טורחים אפילו להיעלב, הם פשוט צוחקים.