צה"ל הודיע הבוקר (ראשון) כי כוחות קרקעיים של צה"ל השלימו את ההשתלטות על מבצר הבופור ורכס עלי טאהר שבדרום לבנון. 26 שנים אחרי שהחייל הישראלי האחרון יצא מרצועת הביטחון וסגר את השער בלילה של מאי 2000, חזרו למקום לוחמי חטיבת גולני, הפעם יחד עם כוחות שריון מחטיבה 7. המבצר הצלבני העתיק, המשקיף על נהר הליטני ועל אצבע הגליל, הוא אחד המקומות המזוהים ביותר עם השנים הארוכות של צה"ל בלבנון בשנים 1982-2000.
עבור חטיבת גולני מדובר בחזרה למקום שעיצב חלק משמעותי מהמורשת שלה. הבופור נצרב בזיכרון הישראלי ב-6 ביוני 1982, יומה הראשון של מלחמת לבנון הראשונה. פרוטוקולים מדיוני הממשלה והצבא שנחשפו בעבר מארכיון צה"ל במשרד הביטחון מראים כי בתחילה, צמרת המדינה כלל לא תכננה לכבוש את המבצר.
במהלך הערכת מצב שהתקיימה בפיקוד הצפון בצפת, בהשתתפות שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן (רפול), המטרה שהוגדרה הייתה להתקדם פנימה תוך הימנעות מעימות ישיר עם הצבא הסורי בשלב הראשון. שרון הנחה אז: "נשתדל לא לתקוף את הסורים... לא קובעים כרגע יעדים. זה פשוט, נעים קדימה". באותו דיון תהה ראש הממשלה מנחם בגין: "האם השארנו כבר את הבופור מאחורינו?". רפול השיב לו: "עוד לא הגענו, חצינו את הליטני. עוד מעט הכוח הזה יהיה מאחוריו, עוד שעתיים וחצי". בגין העיר: "הבופור שרואים אותו ממטולה הוא כל כך קרוב, כמו על כף היד רואים אותו".
אלא שהתוכניות בשטח השתנו. באותו הלילה עלו לוחמי סיירת גולני, בפיקודו של רס"ן גוני הרניק, לקרב קשה בתעלות המבצר כדי לטהר אותו ממחבלי הפת"ח ששיגרו ממנו קטיושות. בקרב הזה נפלו שישה מלוחמי הסיירת, בהם המפקד הרניק.
למחרת, ב-7 ביוני, עלו ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון אל ההר במסוק. המפגש עם הלוחמים בשטח, שבו שאל בגין את הקצינים הצעירים "האם היו להם מכונות ירייה?" מבלי שידע על ההרוגים בקרב, הפך ברבות השנים לאחד הרגעים שסימלו עבור רבים את השאלה על מטרות אותה מלחמה. האירוע הזה סימל עבור רבים בציבור את תחילתו של הסדק בקונצנזוס סביב המלחמה ואת הביקורת על הניתוק של הדרג המדיני ממה שקורה בפועל בחזית.
יעקב גוטרמן, שבנו רז ז"ל, לוחם סיירת גולני, נהרג באותו קרב מפורסם בבופור, כתב במלאת תשע שנים למלחמה מילים המבטאות את גודל השבר: "אלף נערים חפים מכל חטא מונחים שורות שורות תחת האבנים הזועקות אל השמיים במילים של זוועת כזב - 'מלחמת שלום הגליל'; אלפי נכים בגוף ובנפש נושאים אף הם את המלחמה ההיא כפצע פעור, ומשפחת השכול, שעולמה חרב, לעולם לא תסלח".
הסופר רוביק רוזנטל נפגש עם שש המשפחות השכולות וכתב בעקבות המפגש את הספר "משפחת הבופור". הספר מתעד באמצעות שיחות, מכתבים, שירים וקטעי יומן, את התגובה על אובדן הבן, את ההשקפות השונות על המלחמה ומנהיגיה, ואת הקשר העמוק והמורכב בין המשפחות. בין פרקי התיעוד מובא שיחזור מפורט של קרב הבופור, עד הופעתם המפורסמת של בגין ושרון על ההר למחרת היום. התחושה שהדרג המדיני, ובראשם שר הביטחון, שרון, הוליך שולל את הציבור ואת ראש הממשלה, בגין, באשר ליעדי המלחמה ולמחירה, דחפה את ההורים לצאת למאבק ציבורי.
רעיה הרניק, אמו של גוני, ויעקב גוטרמן, אביו של רז, הפכו לראשי החץ של מחאת ההורים השכולים, שהתייצבו פומבית מול הממשלה והטילו ספק גלוי בנחיצות המלחמה בלבנון. הורים אלו סירבו לשתוק, יצאו להפגנות, וניהלו מאבק עיקש אפילו על נוסח המצבות בבתי העלמין הצבאיים, תוך דרישה למחוק את השם הרשמי "מלחמת שלום הגליל" ולהחליפו ב"מלחמת לבנון". זעקתה של "משפחת הבופור" סדקה את הקונצנזוס הלאומי סביב המלחמה, וסללה את הדרך לצמיחתן של תנועות המחאה האזרחיות שבאו בעקבותיה לאורך 18 השנים הבאות בלבנון.
המלחמה ב-1982 היתה תחילתה של שהות ממושכת בלבנון. כחלק מהתבססות צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון הוקם מוצב הבופור, שהפך למוצב מהמאויימים ביותר ברצועת הביטחון. במשך 18 שנה החזיקו את המוצב דורות של חיילי חי"ר ושריון, שהתמודדו עם ירי קבוע של פצצות מרגמה, מטעני צד וטילי נ"ט מצד ארגון חיזבאללה שהלך והתעצם באותן שנים.
השם "הבופור" הפך בחברה הישראלית של שנות ה-90 לשם נרדף לשחיקה בלבנון, והיה המשך ישיר לאותן תנועות מחאה שנולדו בראשית המלחמה, עד שהבשיל לצמיחת המחאה הציבורית הרחבה של תנועות כמו "ארבע אמהות" שדרשו נסיגה. עדות להיותו של מוצב הבופור סמל משמעותי לנוכחות צה"ל בלבנון בתודעה ובתרבות הישראלית ניתנה שנים ספורות לאחר הנסיגה, עם יציאתו של הספר המצליח "אם יש גן עדן" מאת רון לשם. הספר, שתיאר באופן חשוף, מחוספס ויומיומי את חייהם של הלוחמים במוצב המבודד בימיו האחרונים, הפך במהרה לרב-מכר והראה עד כמה הבופור היה סמל לתקופה שעיצבה דור שלם.
ההד התרבותי התעצם כאשר הספר עובד לסרט הקולנוע המועמד לאוסקר "בופור" בבימויו של יוסף סידר. במאי 2000, עם ההחלטה על היציאה מלבנון, פוצצו כוחות ההנדסה את ביצורי הבטון של המוצב הישראלי והכוחות נסוגו באופן מלא. כעת, במאי 2026, דור חדש של לוחמי גולני ולוחמי חטיבה 7 שוב נמצא על הרכס. המטרה הרשמית של צה"ל אינה התבססות ארוכת שנים, אלא פגיעה בתשתיות ובאמצעי הלחימה שחיזבאללה הציב על ההר, כדי לאפשר חיים בטוחים לאזרחים הישראלים שחיים לאורך הגבול.