זה אחד המוסדות התרבותיים החשובים בעולם, וגם בו מסוכן ליהודים | פרופ' עוזי רבי

המוזיאון הבריטי איננו עוד אולם הרצאות. זהו אחד המוסדות התרבותיים החשובים בעולם, מקדש של זיכרון, ארכיאולוגיה, אימפריות, כתבים, חרסים, מלכים ועמים. המוזיאון הבריטי אמור לומר לאנושות דבר פשוט: לפני הפוליטיקה, לפני הסיסמאות, לפני הזעם של הרחוב - היו עובדות. היו ממלכות. היו כתובות. היו מטבעות. היו עמים שחיו, יצרו, האמינו, נלחמו ונעלמו או שרדו.

דווקא בשל כך דחיית הרצאה על ממלכות ישראל ויהודה במוזיאון הבריטי היא אירוע גדול בהרבה מלוח זמנים שהשתבש. זו אינה עוד מחלוקת על ישראל של ימינו, לא הרצאה על ממשלת ישראל, על מלחמה בעזה או על גבולות 1967. זו הרצאה על ישראל ויהודה הקדומות, על ההיסטוריה היהודית כפי שהיא משתקפת באחד האוספים הארכיאולוגיים המרכזיים בעולם.

וכשגם זה נעשה "רגיש מדי", צריך לומר את הדברים בפשטות: יש כאן חנק תרבותי. לא צנזורה רשמית. לא שר שמורה למחוק פרק מספר. לא צו של בית משפט. משהו רך יותר, ולכן מסוכן יותר: אווירה שבה מוסד תרבותי אדיר מעדיף לדחות אירוע היסטורי-יהודי מפני שיש מי שמאיים לשבש אותו. התוצאה ברורה: מי שמוכן לצעוק, להפחיד, להפריע ולייצר עלות ביטחונית - מקבל זכות וטו על הזיכרון.

המוזיאון הבריטי ודאי יאמר, ובמידה מסוימת בצדק, שהוא ביקש להגן על האירוע, על המרצים, על הקהל ועל הצוות. אין לזלזל בשאלות ביטחון. מוסדות ציבור אינם רשאים להיות חסרי אחריות. אבל מבחן התרבות אינו מתקיים ביום שבו הכול שקט. הוא מתקיים דווקא ביום שבו יש רעש בחוץ. ביום שבו קבוצה מאיימת להפריע להרצאה, השאלה אינה רק איך שומרים על הסדר. השאלה היא מי קובע מה מותר לומר בתוך המוזיאון: האוצרים והחוקרים, או מי שמוכן להפוך ידע לזירת עימות.

זו הנקודה המטרידה. הרצאה על ממלכות ישראל ויהודה אינה פרובוקציה, היא אינה "עמדה", היא אינה התגרות - היא חלק מן ההיסטוריה של המזרח הקדום. אפשר להתווכח על פרשנות, על הקשרים, על מונחים ועל פוליטיקה עכשווית. אבל אי אפשר להפוך עצם העיסוק בהיסטוריה יהודית לאירוע חשוד. ברגע שזה קורה, לא ישראל מצטמצמת, התרבות הבריטית מצטמצמת.

המוזיאון הבריטי, מכל המקומות, אמור לדעת זאת. הוא בנוי על ההנחה שלעבר יש זכות קיום גם כאשר ההווה אינו יודע להכיל אותו. הוא מציג אימפריות שכבשו, עמים שנמחצו, דתות שהתנגשו, כתובות שנכתבו בדם ובאש.

אם מוסד כזה אינו מצליח לקיים הרצאה על ישראל ויהודה הקדומות בלי להיכנע לפחד מפני הפרעה, מה יאמרו המוסדות הקטנים יותר? מה ילמדו אוניברסיטאות, גלריות, ספריות ובתי ספר?

המסר שנשלח ליהודים בבריטניה ובעולם קשה במיוחד: גם התרבות שלכם מותנית בשקט של אחרים. במילים אחרות, ההיסטוריה שלכם תתקיים ותישמע רק אם לא תרגיזו את מי שמבקש לשבש אותה. גם ממלכות ישראל ויהודה, שהתקיימו אלפי שנים לפני הסכסוך הנוכחי, צריכות לעבור היום מסננת פוליטית.

זהו עיוות עמוק. אין חובה להסכים עם ישראל כדי להכיר בהיסטוריה יהודית. אין צורך לתמוך במדיניות ישראלית כלשהי כדי לומר שהיו ממלכות ישראל ויהודה, שהייתה יהודה, שהיו יהודים, ושלעבר הזה יש מקום לגיטימי במוזיאון.

כשהרצאה על היסטוריה יהודית הופכת לאירוע ביטחוני, הבעיה אינה ההיסטוריה היהודית. הבעיה היא חברה מערבית שמתרגלת להיבהל ממנה. זהו כבר אינו רק ויכוח על ישראל, על מלחמה או על ממשלה מסוימת. זהו שלב חדש: מעבר מהאשמת ישראל בפשעים שונים לשלילה זוחלת של הנורמליות היהודית עצמה - ההיסטוריה שלה, התרבות שלה, זכותה לספר את עצמה, וזכותה להופיע בעולם כעם בעל עבר וריבונות.

כך עוברים מעלילת דם פוליטית לחנק תרבותי. קודם ישראל מוצגת כחריגה מוסרית; אחר כך גם הרצאה על ממלכות ישראל ויהודה נעשית "מסוכנת". קודם מערערים על הלגיטימיות של המדינה; אחר כך גם הזיכרון ההיסטורי נעשה חשוד. מול זה, התשובה אינה דחייה מנומסת למועד לא ידוע. התשובה צריכה להיות פשוטה: לקיים את ההרצאה, לאבטח אותה, לפתוח את הדלתות, ולומר בקול שקט וברור - היסטוריה אינה נכנעת למי שמנסה להשתיק אותה.