מי שומר על השומרים? מינוי גופמן הוא מבחן לשלטון החוק בישראל

"מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע" (קהלת ג, טז). "מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן, לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים". כך כתב דוד המלך בתהילים. לא על אצולה שנולדה לארמון, אלא על אדם שקם מן העפר ומגיע אל שולחן המנהיגות בזכות עצמו. רומן גופמן, אותו מעולם לא פגשתי ועמו מעולם לא שוחחתי, הוא אחד מסיפורי ההצלחה הישראליים המובהקים של דורנו.

ילד שעלה מבלארוס כמעט בלי עברית, לא בן לאליטה ולא לאחת המשפחות הנכונות. גדל בפריפריה, פילס דרך בכוח רצון ברזל פנימי, והגיע עד דרגת אלוף בצה"ל ולמועמדות לראשות המוסד. לא ירושה. לא קומבינה. לא דלת מסתובבת. מסלול של עמל, לילות בלי שינה, קרב, פיקוד ואחריות על חיי אדם.
זה לא רק הסיפור של האלוף גופמן. זו ההבטחה הישראלית עצמה. הוכחה לכל ילד וילדה בקריית שמונה, בדימונה, באשקלון או בשכונות הקליטה של פעם, שלא צריך להיוולד עם כפית זהב בפה כדי להגיע לפסגה הגבוהה ביותר של מדינת ישראל. לפעמים צריך רק אמונה, עקשנות, ועבודה קשה יותר משל כולם.

זוהי אגדה שהייתה באמת ואמורה לאחד את המדינה. סיפור של ישראל הישנה והטובה: ציונות, הקרבה, מובּיליות חברתית. ילד שבא משום מקום והגיע לפסגה הגבוהה ביותר של מערכת הביטחון.
אבל דווקא אז, כשהגיע לפסגה, נחשף סיפור שמטלטל לא פחות מהמינוי עצמו. לא סיפור על גופמן - סיפור על אליטה ישנה ועבשה, קבוצת כוח מן העבר (דיפ סטייט) שניסתה ועודה מנסה לעצור אותו. לא באור השמש, אלא במסדרונות האחוריים, במסלולים סודיים, במעטפות "למכותב בלבד", ובערוצים עוקפי ועדה.

כי מה שנחשף בדיונים בבג"ץ בעתירות ההזויות (אבקש להפנות אתכם למילות הביקורת הבלתי מתפשרות של כבוד השופט אלכס שטיין כלפי העותר התמידי אליעד שרגא) שהוגשו נגד המינוי איננו "עוד מחלוקת משפטית". זה אירוע שמטלטל את עצם הרעיון של הליך תקין, שמשום מה נותר כאבן שאין לה הוֹפְכִין.

נתחיל בעובדה הבסיסית: הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים אישרה את מינויו של גופמן ברוב דעות. פעמיים. גם לפני בג"ץ וגם אחרי שבית המשפט הורה על השלמות. ובשתי הפעמים, היחיד שהתנגד היה יו"ר הוועדה, נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס. זוהי כמובן זכותו, אלא שאז התברר משהו שלא ייאמן.

חברי הוועדה שאישרו את המינוי כתבו כי "להפתעתם הגמורה", רק במהלך הדיון בבג"ץ התברר להם שהיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה העבירה חוות דעת ישירות לגרוניס, במקום למזכירוּת הוועדה "כפי שדורשים הכללים". לא רק זאת, הם ממשיכים וכותבים: "חוות הדעת מיום 20 במרץ 2026 לא נמסרה לשלושת חברי הוועדה הנוספים והם כלל לא היו מודעים לקיומה".

לא אי הבנה, לא תקלה טכנית, לא "כולם ידעו". חברי הוועדה פשוט לא ידעו על קיומה של חוות הדעת. ואז מגיע המשפט שמרעיד את אמות הסיפים, ובשפתם של חברי הוועדה: "משקיבלנו את חוות הדעת ראינו שכתוב בה שהיא נמסרה ליו"ר הוועדה… כחומר סודי אישי, למכותב בלבד". נדגיש, אישי למכותב בלבד. לא למזכירות. לא לוועדה. לא לחברים האחרים. עכשיו תבינו את גודל האירוע: יו"ר ועדה שאמונה על טוהר המידות, נשיא בדימוס של בית המשפט העליון, קיבל ערוץ אישי וסודי מהיועצת המשפטית לממשלה - מאחורי גבם של יתר חברי הוועדה - ואז נותר היחיד שמאמץ את העמדה נגד המינוי.

אבל כאן מתגלה בעיה חמורה עשרת מונים שאמורה להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי. על מנת להסתיר את ערוץ התקשורת הסמוי, ואת הקשר הסודי והחריג בין יו"ר הוועדה והיועמ"שית בניסיונם לסכל את המינוי, במהלך הדיון בבג"ץ אמר עו"ד ענר הלמן - לא פקיד זוטר אלא מנהל מחלקת הבג"צים, הקול של המדינה בבית המשפט העליון - כי העברת החומר ליו"ר הוועדה כמוה כהעברתו לכלל חברי הוועדה.

אלא שאז הסתבר שהמסמכים עצמם סותרים חזיתית את דבריו של עו"ד הלמן, שעה שחברי הוועדה כתבו במפורש שהם כלל לא ידעו על קיומה של חוות הדעת. אם הגענו לשלב שלטובת סיכול מינוי של אדם, עורך הדין הבכיר ביותר בשירות המדינה, שמופיע בשמה בבית המשפט העליון, איננו מדייק באמת העובדתית מול השופטים, מה אמור לחשוב האזרח הפשוט? מה נשאר מאמון הציבור? הרי על כך בדיוק מדבר ההספד התלמודי (מסכת מועד): "אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת - מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר? לוֹוָיתָן בְּחַכָּה הוּעָלָה - מַה יַּעֲשׂוּ דְּגֵי רַקָּק? בְּנַחַל שׁוֹטֵף נָפְלָה חֲרָבָה, מַה יַּעֲשׂוּ מֵי גֵּבִים?".

והבעיה איננה רק הדרך. גם התוכן מטריד. בתגובה הרשמית ניסתה היועצת להציג את המסמך שהוסתר מחברי הוועדה ונשלח רק ליו"ר כ"התייחסות מקדמית" בלבד. אלא שכאשר קוראים את המכתב עצמו, קשה לקבל את הטענה הזו. זה איננו מסמך טכני. זו חוות דעת מלאה, מפורטת, נחרצת, שמנתחת את הראיות ומסיקה מסקנות חד־משמעיות נגד גופמן, עוד לפני שנשמעו עדים, עוד לפני שהוועדה השלימה את בדיקתה.

ולכן השאלה איננה רק למה נשלחה חוות דעת "למכותב בלבד". השאלה היא איך אפשר לצפות מיו"ר ועדה להפעיל שיקול דעת עצמאי, אחרי שקיבל מהיועצת המשפטית לממשלה מסמך כזה בערוץ אישי וסודי. בפרקי אבות הצטווינו: "הוו מתונים בדין", אבל כאן נדמה שהדין כבר נחרץ מראש. הרי אפילו רוב חברי הוועדה, לאחר ששמעו עדים ועיינו בכל החומרים (בשנית), כתבו כי הראיות "חיזקו באופן מהותי ומשמעותי" את מסקנתם המקורית שלא נפל דופי בטוהר מידותיו של גופמן.

והנה הדבר המדהים באמת: דווקא מי שלא חשפו בזמן אמת את כלל החומרים, דווקא מי שהסתירו מחברי הוועדה, הם אלה שמטיפים לציבור על טוהר מידות. תארו לעצמכם שזה היה קורה בעירייה בפריפריה. ראש עיר מהליכוד, ויועץ משפטי שמעביר בחשאי חומר סודי ליו"ר ועדת איתור, מאחורי גבם של שאר החברים כדי לסכל מינוי. ואחר כך נציג העירייה מגיע לבית המשפט ואומר ש"כולם ידעו", למרות שהפרוטוקולים מוכיחים אחרת.

כמה דקות היו חולפות עד שכל אולפני הטלוויזיה היו נפתחים בכותרת "פרשת המעטפה הסודית"? מגישות חדשות היו פונות למצלמה בפנים חמורות סבר ושואלות לאן הגענו אם ניתן בכזאת קלות לשקר לשופטים. המדינה הייתה בוערת. אבל כשזה קורה בקודש הקודשים של מערכת המשפט, הדממה מוחלטת. לפתע הכל הופך ל"פרוצדורה".

לא. זו לא פרוצדורה. זה מבחן. מבחן לשאלה האם שלטון החוק בישראל הוא באמת שלטון של כללים אחידים, או שלפעמים יש כאלה שמותר להם לפעול בנתיבים סודיים, משום שהם משוכנעים שהם "האנשים הנכונים". וזו אולי התמונה המטרידה ביותר בכל הפרשה.

המסר לציבור הרסני: גם אם תעבוד קשה, גם אם תגיע לפסגה, גם אם תעבור את כל הוועדות, תמיד יכולה להמתין לך מעטפה אחת "למכותב בלבד". כי בסופו של דבר, הסיפור כאן איננו רק האלוף גופמן, אלא מה קורה כאשר מי שאמורים לשמור על טוהר המידות, מתחילים לפעול במחשכים. וכאשר שומרי הסף (בעיני עצמם) פותחים ערוצים סודיים, מסתירים מידע מחברי ועדה, ומנהלים הליך במעטפות אישיות - אולי הגיע הזמן לשאול את השאלה שהמערכת כל כך מפחדת ממנה: "מי ישמור על שומרי הסף?".

לסיום כמה מילים אישיות: באחד הטורים הקודמים האשמתי את כבוד השופט נעם סולברג בכך שהוא אישית, בפעולה אקטיבית, פסל אותי מלהתמודד לתפקיד יועמ"ש ועדת הבחירות המרכזית. התברר לי שאכן הוועדה פסלה אותי מלהתמודד לנוכח הטיעון השקרי והמגוחך שאין לי ניסיון בדיני בחירות, אולם לשופט סולברג לא היה יד ורגל בהחלטה. מיד כשהדבר נודע לי ומבלי שהתבקשתי, החלטתי שאני צריך להתנצל בפני השופט סולברג על העוול שגרמתי לו, וכך אני עושה כעת.

הכותב הינו מומחה משפטי