"אור ירוק מהבית הלבן" נשמע כמו בשורה של תיאום, אבל הוא גם כתב אזהרה. אם ישראל צריכה להדגיש שקיבלה הבנה אמריקאית לפעול בדרום לבנון, סימן שחופש הפעולה שלה בצפון כבר אינו מובן מאליו. התקיפות בצור ובנבטיה אינן ביירות, אבל הן גם אינן קו התפר. הן מסמנות שישראל מבקשת להזכיר לחיזבאללה - וגם לוושינגטון - שהמערכה בצפון אינה יכולה להצטמצם לרצועת ביטחון צרה, שבה מותר לישראל להגיב רק על קצה הגבול.
זהו רגע ביניים קריטי: בין המבוא להסכם עם איראן, או ניסוח הסכם המסגרת, לבין ההסכם עצמו. בחלון הזה כל צד מנסה לעצב את המציאות שתיכנס אל המסמך הסופי. איראן וחיזבאללה מבקשים להפוך את הזמן הזה למומנטום שלהם: להציג הישרדות, לשקם ביטחון עצמי, ולהראות שלבנון עדיין נשענת על חוד החנית של חיזבאללה. ישראל חייבת לעשות בדיוק את ההפך: לנצל את הזמן שנפער כדי להפוך את המומנטום בלבנון בחזרה.
בלבנון עצמה נשמעים קולות שמודעים היטב לסכנה. יש מי שמזהיר מפני מדינה שאיבדה שוב את המונופול על החלטות המלחמה והשלום. יש מי שמבקש להחזיר את לבנון למדינה, לצבא, לממשלה - ולא להשאיר אותה תלויה בנשק של ארגון אחד. מנגד, חזבאללה מציג את עצמו שוב כמגן לבנון, אף שהוא זה שממקם אותה על סף תהום. נעים קאסם אינו מדבר רק אל ישראל. הוא מדבר אל הזירה הלבנונית, אל האיראנים, אל האמריקאים ואל הציבור השיעי. המסר שלו ברור: חיזבאללה לא נשבר, לא נעלם, ולא מתכוון להפוך לשחקן משני.
וזה בדיוק המומנטום השלילי. ההסכם המסתמן עם איראן, עוד לפני שנחתם, כבר מייצר רוח גבית תודעתית. קאסם נישא על כנפי ההסכם; חיזבאללה מנסה לשדר שהוא שרד את הסערה; לבנון שוב נגררת אל משוואה שאינה שלה. מצד אחד מדינה מותשת, כלכלה שבורה, ציבור עייף ממלחמות; מצד שני ארגון חמוש שמחזיק ביכולת להדליק את הגבול, לסבך את הממשלה ולסחור בגורל המדינה.
מבחינת ישראל, זו אינה סוגיה טקטית. זו השאלה האם לקחי שבעה באוקטובר באמת הופנמו. הלקח המרכזי לא היה רק מודיעיני או מבצעי. הוא היה תפיסתי: איום קיומי לא יכול להיות מובן במונחי ניהול שגרה. אי אפשר להתרגל לארגון טרור על הגבול, לבנות סביבו נהלים, להכיל חריגות, לסמן "תגובה מידתית", ואז להמשיך כאילו מדובר במטרד ביטחוני. זו בדיוק השפה שהובילה את ישראל לאסון: ניהול סיכונים במקום שינוי מציאות.
בצפון אסור לשחזר את אותה טעות. כטב"ם פה, חוליה שם, ירי מדוד, תגובה מוגבלת, עוד דיון קבינט, עוד תיאום עם וושינגטון - כך נולדת מלחמת הפסקת האש: לא מלחמה כוללת, לא שקט, אלא שחיקה שמתחפשת לשגרה. תושבי הצפון אינם מבקשים "הכלה יציבה". הם מבקשים ביטחון. נקודה. הם אינם יכולים להיות נספח להסכם עם איראן, מחיר צדדי של פתיחת הורמוז, או הערת שוליים בתמונת ניצחון אמריקאית.
לכן התקיפות בצור ובנבטיה חשובות לא רק בגלל היעדים שנפגעו, אלא בגלל המסר שהן מנסות לייצר. ישראל מבקשת לומר שהמשוואה הלבנונית אינה מסתיימת בגדר, ושחופש הפעולה שלה לא יוגבל רק למרחב הסמוך לגבול. המטרה איננה מלחמה לשם מלחמה, אלא יצירת מציאות שאינה מאפשרת לחיזבאללה לחזור למשוואה הישנה: הוא בונה כוח, ישראל מגיבה בזהירות, והעולם מבקש מכולם לא להפריע להסדרה.
אותה סכנה ישנה
מול ארצות הברית, ההנהגה הישראלית צריכה לדבר עכשיו בבהירות. ישראל אינה יכולה לעצב את ההסכם האמריקאי-איראני, אבל היא יכולה להציב בלמים. עליה להבהיר שכל הסדר אזורי חייב לשמר את חופש הפעולה הישראלי בלבנון, לא לצמצם אותו. אין הסכם עם איראן שמסתיים באורניום ובהורמוז ומתעלם מחיזבאללה. כל חמצן כלכלי לטהרן עלול להפוך במהירות לחמצן ארגוני בלבנון.
באותה מידה, ההנהגה צריכה לדבר פנימה, אל הציבור הישראלי ובעיקר אל תושבי הצפון. לא בהבטחות ריקות ולא בשקט מזויף. צריך לומר שהמטרה אינה הסלמה לשמה, אלא מניעת חזרה למציאות שלפני 7 באוקטובר: ארגון חמוש על הגבול, מדינה שמסתגלת לאיום, ויישובים שלמים שחיים לפי מצב הרוח של אויב מעבר לגדר.
הזמן שנפער בין ניסוח המסגרת לבין ההסכם עצמו אינו זמן המתנה. הוא זמן פעולה מדינית, צבאית ותודעתית. ישראל צריכה להשתמש בו כדי להחזיר את המומנטום בלבנון: חיזבאללה רחוק יותר, משוקם פחות, ומורתע יותר; לבנון פחות שבויה בידי נשקו; וושינגטון מבינה שחופש הפעולה הישראלי אינו סעיף משני; ותושבי הצפון קרובים יותר לחיים נורמליים באמת.
אם לבנון תישאר על חודי חיזבאללה, ואם ישראל תידרש לבקש "אור ירוק" כדי להגן על אזרחיה, לא נולד כאן סדר אזורי חדש. נולדה רק גרסה מנומסת יותר של אותה סכנה ישנה.