מאז טבח 7 באוקטובר ישראל חיה בתוך פרק זמן שאינו נסגר. מה שהחל כמתקפת טרור רצחנית בדרום הארץ וכמלחמה בעזה, התרחב בהדרגה לזירות נוספות, לשאלות אזוריות, למעורבות מעצמתית, לאיומי שיט ואנרגיה, ולבסוף גם לעימות ישיר עם איראן. המלחמה אינה נעה רק על ציר כרונולוגי; היא מתרחבת גם טריטוריאלית, מדינית, כלכלית ותודעתית. כל חודש שחולף אינו רק המשך של אותו אירוע, אלא הרחבה של משמעותו.
ההתגלגלות הזו אינה מקרית. היא משקפת את העולם שבו ישראל פועלת: עולם שבו משבר מקומי אינו נשאר מקומי, מלחמה אזורית נוגעת מיד לשווקים גלובליים, ובריתות ישנות מתקשות לספק תשובות חדות. הסדר העולמי הישן לא קרס ביום אחד, אבל הוא חדל לספק ודאות. תחתיו לא נולד סדר חדש וברור, אלא אי-סדר רב-מוקדי: יותר שחקנים, יותר זירות, יותר אינטרסים - ופחות מנגנוני הכרעה אמינים.
בעולם הזה ארצות הברית נותרה המעצמה החשובה ביותר, אך היא פחות צפויה ופחות נכונה לשאת לבדה בנטל היציבות העולמית. סין מבקשת השפעה, אך נזהרת מאחריות ביטחונית ישירה. אירופה, בעיקר המערבית, מתגלה כשחקנית מהוססת, נטולת כוח צבאי מספק, תלויה בארצות הברית לביטחונה, מפוצלת פוליטית, ושקועה במתחים חברתיים ותרבותיים שמחלישים את יכולתה לפעול ככוח חיוני.
מוסדות בינלאומיים מתקשים לאכוף כללים, וגופים שנחשבו לעמודי התווך של הסדר המערבי - האו"ם, האיחוד האירופי ונאט"ו - נחשפים שוב ושוב במגבלותיהם. הם אינם בהכרח עומדים להיעלם, אך הם נדרשים להשתנות: להפוך גמישים יותר, מהירים יותר ורלוונטיים יותר, או להסתכן בהפיכה למסגרות טקסיות שמעניקות אולי שפה לסדר הישן, אך אינן מצליחות לנהל את המשברים של הסדר החדש.
הדיאגנוזה הזו אינה שלמה בלי הממד הגיאו-כלכלי. במזרח התיכון של היום, אין עוד הפרדה אמיתית בין מלחמה לשוק, בין טיל למחיר אנרגיה, בין נתיב שיט לאינפלציה, בין סייבר לריבונות. עימות אזורי אינו משפיע רק בגבולותיו: הוא מטלטל ביטוח ימי, תובלה, מזון, השקעות, שרשראות אספקה ויחסי מעצמות.
לכן גם הביטחון הלאומי נדרש להגדרה חדשה. הוא אינו מתחיל ונגמר בגבולות, במטוסים ובטנקים, אלא כולל נמלים, אנרגיה, תעשייה, שבבים, סייבר, בינה מלאכותית, חוסן חברתי ויכולת של המדינה להמשיך לתפקד תחת לחץ. אי לכך, מדינה אינה יכולה להסתפק בעליונות צבאית בלבד. היא זקוקה ליכולת תעשייתית, לעומק טכנולוגי, לגמישות דיפלומטית, לרציפות שלטונית ולאמון ציבורי. במציאות החדשה, מדינה שאינה יודעת לחבר בין הממדים האלה בזמן אמת מאבדת יתרון, גם אם היא חזקה מאוד באחד מהם.
כאן נכנסת שאלת הלמידה הארגונית. בעולם יציב יחסית, אפשר היה לבנות תפיסות, לעדכן אותן אחת לכמה שנים, ולהניח שהמערכת תתאים את עצמה בקצב מוסדי רגיל. בעולם הנוכחי זה אינו מספיק. היתרון האסטרטגי אינו רק עוצמה, אלא קצב למידה. לא רק מי חזק יותר ביום הראשון, אלא מי מבין מהר יותר מה השתנה ביום העשירי, בחודש השלישי ובשנה השנייה. למידה כזו אינה יכולה להיות רק צבאית. היא חייבת להיות מדינתית: קבינט, צה"ל, מודיעין, משרד החוץ, האוצר, התעשייה, המדע, הרשויות המקומיות והחברה האזרחית. כולם צריכים לדעת ללמוד תוך כדי תנועה.
ובתוך כל זה ניצבת איראן. הגרעין האיראני אינו נושא נפרד מהדיון על הסדר החדש; הוא המקום שבו הדיאגנוזה פוגשת את החיים עצמם. אם הסכם אפשרי יותיר את איראן עם אורניום מועשר ברמה גבוהה, ידע מצטבר, תשתיות שיקום ויכולת פריצה מהירה, ישראל לא תעמוד מול בעיה תיאורטית אלא מול מציאות אסטרטגית חדשה. עבור מעצמות רחוקות זה עשוי להיראות כסיכון שניתן לנהל. עבור ישראל, מדינה קטנה מול אויב מוצהר המפעיל שלוחים סביב גבולותיה, זה עלול להיתפס כאיום קיומי שאי אפשר להפקיד את ניהולו בידי אחרים.
השאלה הקובעת היא האם ההסכם מסיר את האיום או מקבע אותו. אם הוא מוציא את החומר המועשר, מפרק יכולות קריטיות, מחזיר פיקוח מלא ויוצר מנגנון אכיפה אמין - ישראל יכולה לבחון אותו ברצינות. אבל אם הוא משאיר את איראן כמדינת סף גרעינית בפועל, הוא אינו סוגר את המשבר אלא דוחה אותו, ואולי אף מעניק לו לגיטימציה. במצב כזה, ריבונות ביטחונית אינה סיסמה; היא תנאי קיום. ישראל יכולה וצריכה לתאם עם ארצות הברית, אך אינה יכולה להעביר לידיה את שיקול הדעת האחרון. לבנון, סוריה או כל זירה אחרת שבה איראן בונה יכולות נגד ישראל אינן יכולות להפוך למרחב שבו חופש הפעולה הישראלי מוכפף להסכם עתידי, עמום ולא ודאי. אם ההסדר אינו מסיר את האיום, הוא אינו יכול לשמש הצדקה לכבילת ידיה של ישראל.
בתוך אי־הסדר הזה ישראל היא מדינה מאוימת, אך לא חסרת אונים; להפך, היא הוכיחה יכולת יוצאת דופן לפעול בתוכו. הסאגה האיראנית הוכיחה כי היא מחזיקה סט יכולות נדיר: חדירה מודיעינית עמוקה, פעולה בטווח רחוק, שילוב בין חיל אוויר, סייבר, מודיעין ותעשייה ביטחונית, ויכולת למידה תוך כדי לחימה. היא הראתה כי גודלה הפיזי אינו משקף את משקלה האסטרטגי. בעידן שבו מדינות נמדדות לא רק במספר תושביהן אלא בקצב החדשנות, ברמת המודיעין, בעמידות המערכות וביכולת להפעיל כוח מדויק, ישראל היא שחקן גדול בהרבה ממידותיה.
אך דווקא משום שישראל הוכיחה יכולות כה גבוהות, אסור לה להתבלבל בין הישג מבצעי לבין הכרעה אסטרטגית. איראן נפגעה, אך לא נעלמה; היכולות שלה נשחקו, אך לא בהכרח פורקו; והמערכת שבנתה סביב ישראל - שלוחים, טילים, סייבר וסף גרעיני - עלולה להשתקם. אם הסכם עתידי ישאיר בידי טהרן אורניום מועשר, ידע ותשתיות שיקום, הוא לא יסיים את המשבר אלא יקפיא אותו בתנאים נוחים מדי לאיראן. לכן האתגר הבא של ישראל אינו להוכיח שיש לה כוח, אלא לוודא שכוחה אינו מתורגם בידי אחרים לריסון ישראלי בלבד. הישג מבצעי שאינו מגובה במדיניות נחושה עלול להפוך, בתוך זמן קצר, לעוד פרק בניהול הסיכון - במקום להסרתו.