ביום שלישי הלך לעולמו פרופ' רן הירשל, החוקר שטבע את המושג "יוריסטוקרטיה" והפך אותו לאחד המושגים החשובים ביותר להבנת המשטר הישראלי של ימינו. בספרו האייקוני "לקראת יוריסטוקרטיה", שיצא בשנת 2004 בהוצאת הרווארד תיאר הירשל כיצד אליטות פוליטיות ומשפטיות במדינות שונות מעבירות עוד ועוד כוח אל בתי המשפט, כדי לשמר את שליטתן גם כאשר כוחן הדמוגרפי והפוליטי נשחק.
הירשל, שהיה מתמחה של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, זיהה כבר לפני עשרים שנה את מה שרבים בישראל עדיין סירבו לראות: המהפכה החוקתית של ברק איננה רק פרויקט משפטי. היא בראש ובראשונה פרויקט פוליטי של העברת ריבונות מן העם אל השופטים ככלי לשימור הכוח של ההגמוניה הישנה.
יוריסטוקרטיה היא משטר שבו הריבון איננו העם אלא בית המשפט. והריבון, כידוע, הוא מי שיש לו את המילה האחרונה. בישראל של 2026 המילה האחרונה כמעט תמיד שייכת לשופטים: הכל שפיט, אין כמעט מגבלות של זכות עמידה, ניתן להתערב בהחלטות ביטחוניות, לפסול מינויים, לכפות עמדות של יועצים משפטיים, ואפילו לבטל חוקי יסוד - למרות שאין בחוקי היסוד עצמם הסמכה מפורשת לעשות כן.
פסק הדין של בג"ץ בעניין ביטול תיקון הסבירות בינואר 2024 היה רגע ההכרעה. ברוב דחוק של 8 מול 7 שופטים פסל בית המשפט העליון תיקון לחוק יסוד. זה היה צעד חריג באופן קיצוני גם בהשוואה בינלאומית. הירשל כתב על ישראל כמדינה שצועדת "לקראת יוריסטוקרטיה". חיות ועמית השלימו את התהליך והפכו אותה ליוריסטוקרטיה מלאה.
הריבון הוא יצחק עמית, שעושה מניפולציות אינסופיות בהרכבים כדי לשמר לעצמו את כוח ההכרעה, גם כשהקבוצה שהוא מוביל מהווה מיעוט בעליון. ראש הממשלה, קרי האחראית מטעם היוריסטוקרטיה על הזרוע הביצועית, היא גלי בהרב-מיארה. כפי שעולה מהתנהלותה בפרשת גופמן, היא יכולה לעיין בחומר סודי שלשיטתה אפילו לראש הממשלה נתניהו אין את הסיווג הנדרש לכך. מתחת לראש הממשלה בהרב-מיארה ניצבים היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה השונים. ליועצים יש כוח גדול יותר מלשרים, והשרים אינם יכולים להזיז עיפרון מבלי לקבל את אישור היועמ"שים.
פעם נהגו לומר שלבית המשפט "אין לא ארנק ולא חרב". בישראל של היום יש ליוריסטוקרטיה גם חרב וגם ארנק. החרב הייתה במשך שנים השב"כ, שפעל כחלק ממבנה הכוח של ההגמוניה הישנה, וכיום מח"ש ממלא תפקיד של מיליציה פרטית של בהרב מיארה לצורך מעצר מתנגדי היוריסטוקרטיה. הארנק הוא תנועת המחאה בקפלן, שמזרימה משאבים אדירים למאבק לשימור הסדר הקיים. לצדם פועלות מיליציות אזרחיות-למחצה כמו "האחים לנשק", שהפעילו לחץ חסר תקדים על הממשלה באמצעות איום בפגיעה בכשירות הצבא.
היוריסטוקרטיה הישראלית גם פיתחה מנגנון הגנה יעיל במיוחד: כל ביקורת עליה מוגדרת מיד כ"הסתה", "פגיעה בדמוקרטיה" או "איום על שלטון החוק". כך למשל, בעקבות עתירות של תומכי המערכת, נפתחה לאחרונה "בדיקה פלילית" נגד אנשי תקשורת בערוץ 14 בשל ביקורת חריפה על יצחק עמית וגלי בהרב-מיארה. במקביל, אותם גורמים עצמם נהנים לא פעם מחסינות ציבורית ומשפטית כמעט מוחלטת.
האירוניה הגדולה היא שבעבר הביקורת החריפה ביותר על היוריסטוקרטיה לא באה דווקא מן הימין. בשנות התשעים קם זרם אינטלקטואלי שמאלי מובהק - ובו רן הירשל, מני מאוטנר, סנדי קדר ואחרים - שטען כי האקטיביזם השיפוטי נועד לשמר את כוחן של האליטות הישנות על חשבון קבוצות מוחלשות והכרעת הרוב הדמוקרטית. אלא שבשנות הרפורמה רוב המחנה הזה נעלם או התיישר עם המערכת. מאוטנר הדהד את פרופ' דותן, שאמר שהוא מעדיף את סיפורי הכזבים של אהרן ברק על פני ממלכת הטרור של בן גביר, ועבר לתמוך ביוריסטוקרטיה הישראלית.
רן הירשל היה אחד האחרונים שסירבו להשתתף במיתולוגיה של "הדמוקרטיה המהותית" בית היוצר של אהרן ברק. הוא התעקש לראות את המציאות הפוליטית שמאחורי השפה החוקתית. ולכן גם שנאו אותו כל כך.