הדיווחים על אתרים ישראליים חשאיים במדבר העיראקי מצטרפים לרצף מהלומות שמערערות מן היסוד את ההיגיון שעליו נבנה "הסהר השיעי". למעשה, קשה כבר לדבר על סהר במובנו המקורי.
נפילת משטר אסד קטעה את אחד העוגנים המרכזיים של המסדרון האיראני מטהרן לביירות; סוריה, שהייתה במשך שנים גשר הפעולה בין איראן לחיזבאללה, הפכה לחלל אסטרטגי לא יציב; ועיראק, שהייתה אמורה לשמש לאיראן עומק אסטרטגי, מרחב מעבר בטוח וחיבור יבשתי למערב, מתגלה כזירה רבת-שחקנים שמוגבלות ריבונותה נחשפת שוב ושוב.
זו אינה היעלמות של ההשפעה האיראנית באזור, אלא שינוי עמוק בצורתה. איראן עדיין מחזיקה שלוחות, מיליציות, קשרים פוליטיים ונקודות אחיזה אסטרטגיות. אבל היא כבר אינה נהנית מאותו רצף יבשתי בטוח שעליו חלם קאסם סולימאני. במקום סהר רציף, נותרה לה מפה של מובלעות שעליהן היא נאלצת להיאבק: מיליציות בעיראק, נתיבי הברחה בסוריה, ונקודת המשען המרכזית שנותרה לה בלבנט - חיזבאללה בלבנון. דווקא משום כך חיזבאללה נעשה עבורה יקר כל כך: לא עוד חוליה בתוך שרשרת בטוחה מטהרן לים התיכון, אלא אחד המאחזים האחרונים בפרויקט אזורי שאיבד את רציפותו.
עיראק נמצאת בלב השינוי הזה. היא אינה רק מרחב חדיר; היא מרחב שמייצר יוזמה. במשך שנים פעלו מתוכה מיליציות פרו-איראניות כדי לדחוק את רגלי ארה"ב, לאיים על ישראל ולבסס את עיראק כחוליית עומק של טהרן. אם ישראל אכן הפעילה בה אתרים חשאיים במערכה מול איראן, הרי שהיא לא רק חדרה למרחב עיראקי פרוץ; היא הפכה את הזירה שבה ביקשו איראן ושלוחותיה ללחוץ עליה - לזירה שממנה ניתן ללחוץ עליהן בחזרה.
עיראק של היום היא פסיפס של ריבונויות חלקיות. בדרום ובמרכז פועלות מיליציות שיעיות המקושרות לאיראן; במערב משתרעים אזורי מדבר שקשה לבגדאד לפקח עליהם; בצפון מתקיים חבל כורדי אוטונומי למחצה, שבו טורקיה (נגד ה-PKK) ואיראן בוחשות בדרך קבע; ומעל כל אלה מרחפת עדיין הנוכחות האמריקאית. לכן עיראק אינה רק מדינה שחודרים אליה - היא זירה שמזמינה תחרות מתמדת על השפעה, מודיעין, מעבר וכוח.
זו בדיוק הסיבה שעיראק עמדה בלב מורשתו של קאסם סולימאני, שחוסל בידי ארה"ב בינואר 2020. סולימאני לא הגה את חזון ההגמוניה האיראנית באזור, אך הוא הפך אותו לתוכנית עבודה: מיליציות, נתיבי מעבר, נאמנויות פוליטיות ומרחבי לחץ מאיראן דרך עיראק וסוריה ועד לבנון. עיראק לא הייתה תחנה בדרך; היא הייתה החוליה שבלעדיה קשה לדבר על מסדרון יבשתי איראני רציף לים התיכון.
הדיווחים האחרונים מציעים תמונה מורכבת יותר. בכמה מן הפרסומים נטען, מפי גורמי ביטחון עיראקיים, כי כוח ישראלי הקים בסיס מאולתר במסלול נטוש במדבר נג'ף, וכי הרשויות בבגדאד החרישו לנוכח הפרסומים. אותם דיווחים הצביעו גם על ביקורת פנימית בעיראק סביב כשלים חמורים ביכולת לאבטח את גבולותיה ואת המרחבים המדבריים העצומים שבתחומה.
השתיקה של בגדאד מבטאת מבוכה עמוקה: הודאה תציג אותה כמי שאיבדה שליטה בשטחה; הכחשה מוחלטת תיראה כהתחמקות מול הפרסומים שכבר נקשרו גם לגורמים מתוך עיראק עצמה; והאשמה ישירה של האמריקאים עלולה לערער מערכת יחסים שהיא עדיין זקוקה לה. לכן זו אינה שתיקה של ביטחון עצמי, אלא שתיקה של ריבונות סדוקה - מדינה שמחזיקה בסמלי ריבונות, אך מתקשה לכפות אותה על כל שטחה ועל כל השחקנים הפועלים בו.
גם המיקום אינו פרט טכני. נוחייב ומדבר נג'ף אינם רק שטח ריק על המפה, אלא אזור גבול דליל, שבטי ומרוחק מעיניה של בגדאד. זהו מרחב שבו ריבונות המדינה נחלשת, צירי תנועה למדבר המערבי ולגבול הסעודי מקבלים חשיבות, ושחקנים אזוריים יכולים לפעול מתחת לרדאר. אין ראיה פומבית למעורבות סעודית באתר עצמו, אך עצם הקרבה למרחב הסעודי מדגישה עד כמה עיראק אינה רק זירה איראנית-אמריקאית. היא יושבת גם על קו המתח שבין איראן, המפרץ, המיליציות והשחקנים השבטיים המקומיים. לכן המקום שבו הוקם האתר חשוב כמעט כמו עצם הקמתו: הוא ממחיש כיצד הקצה המדברי של עיראק הפך לאזור אפור שבו כל שחקן מנסה לקרוא את המפה - ולעיתים גם לשנות אותה.
שם, הרחק מבגדאד ומהצהרות הריבונות, מתגלה עיראק כפי שהיא: לא רק מדינה בעלת גבולות, אלא זירת תמרון.
אם כוח זר מסוגל לפעול משטחה בזמן מלחמה אזורית, גם לזמן קצר, הרי שעיראק אינה רק חוליית עומק של איראן - היא גם מרחב שבו יריביה של איראן לומדים לפעול נגדה.
מבחינת איראן, עיראק נותרה נכס אסטרטגי - אבל כבר לא עומק בטוח. אם ישראל מסוגלת לפעול בה, ואם האמריקאים ידעו או העלימו עין, המרחב העיראקי הופך לאזור אפור: חיוני לטהרן, אך לא באמת נתון לשליטתה. מבחינת ישראל, זו המשמעות העיקרית: לא רק יכולת לפעול רחוק, אלא היכולת להפוך את עומק ההשפעה האיראני לזירת לחץ נגד איראן עצמה. עיראק, שנועדה לשמש חלק מטבעת הלחץ על ישראל, מתגלה גם כמרחב שממנו אפשר לערער את טבעת הלחץ הזאת מבפנים.
ולכן המסקנה אינה שההשפעה האיראנית נעלמה, אלא שהיא החליפה צורה. הפרויקט האיראני עבר מעידן של רצף לעידן של מובלעות; ממסדרון שנועד לחבר את טהרן לים התיכון, לרשת של מאחזים שכל אחד מהם דורש הגנה, מימון, הברחה, תיאום והישרדות. עיראק היא המקרה הבולט ביותר: לא עוד חוליה שקטה במסלול האיראני מערבה, אלא זירה שבה מתנגשים איראן, ארה"ב, טורקיה, הכורדים, המיליציות - ולפי הדיווחים, גם ישראל. זהו לא הסהר השיעי במובנו המקורי. זו מפה חדשה, סדוקה יותר, מסוכנת יותר, ובה כל מובלעת הופכת למאבק בפני עצמו.