הכותרת "עוקפים את החות'ים" נשמעת תחילה כמו עוד ידיעה כלכלית-ביטחונית על נתיב אנרגיה חלופי. אבל דווקא בה טמון סיפור גדול בהרבה. היא אינה עוסקת רק בצינור, וגם לא רק בחות'ים. היא מצביעה על שינוי עומק במזרח התיכון: מדינות האזור מתחילות להבין שהנתיבים שעליהם נשענה כלכלתן, השפעתן ותחושת הביטחון שלהן כבר אינם מובנים מאליהם. כאשר שלוחה איראנית בתימן מצליחה לאיים על השיט בים האדום ובבאב אל-מנדב, וכאשר איראן עצמה יכולה בכל רגע לרמוז על סגירת מצרי הורמוז, השאלה אינה עוד כיצד מגיבים לאיום נקודתי. השאלה היא כיצד בונים אזור שיודע להמשיך לתפקד גם כאשר הים נחסם.
הידיעה על האפשרות לקדם צינור או מסדרון אנרגיה מאזורי ההפקה בסעודיה ובאיחוד האמירויות, דרך ישראל, אל הים התיכון ומשם לאירופה, צריכה להיקרא בדיוק מתוך ההקשר הזה. אין מדובר כאן בהכרח בפטרוליין הסעודי הקיים, ולא במסלול מפורט שכבר מונח על המפה.
להפך: עצם העמימות מלמדת משהו. השיח האזורי עובר משאלת הרצון לשאלת ההכרח. בעבר אפשר היה לדבר על מסדרונות, רכבות, נמלים, צינורות וכבלי תקשורת כעל חזון עתידי, אולי אפילו כעל חלום של ועידות אזוריות. היום, אחרי טלטלות המלחמה, אחרי שיבושי השיט, אחרי חשיפת פגיעותם של מעברים ימיים מרכזיים, הרעיונות הללו מקבלים משקל אחר לגמרי. הם אינם רק הזדמנות כלכלית; הם נעשים ביטוח אסטרטגי.
זהו המפץ האמיתי שעובר על האזור. לא מפץ של שלום, ולא בהכרח מפץ של פיוס רעיוני. המזרח התיכון אינו מתעורר לפתע מאהבת ישראל, וגם לא מוותר על מחלוקותיו העמוקות. אבל הוא נחשף לאיומים קיומיים מסוג חדש: איום על תנועת הנפט, על שרשראות האספקה, על הנמלים, על התקשורת, על היכולת של משטרים לקיים כלכלה פתוחה ורציפה. מדינה שמגלה כי הנתיב הימי שעליו נשען עושרה יכול להפוך בן לילה לזירת סחיטה, נאלצת לחשב מסלול מחדש. וכאשר כמה מדינות מגלות זאת יחד, מתחילה להיוולד פלטפורמה אזורית חדשה.
בפלטפורמה הזאת ישראל עשויה להיות שחקנית מרכזית. לא מפני שהיא אהודה, אלא מפני שהיא רלוונטית. זה אולי הערך המוסף הישראלי החשוב ביותר בעת הזאת. ישראל יושבת בנקודת חיבור בין המזרח לים התיכון; בין המפרץ לאירופה; בין צורכי ביטחון ליכולות טכנולוגיות; בין נמלים, מסילות, אנרגיה, תקשורת ומערכות הגנה. במזרח תיכון שבו הנתיב הימי הפך פגיע, היבשה חוזרת להיות חשובה. וביבשה הזאת, ישראל יכולה להפוך ממדינת קצה למעבר הכרחי.
כדי שזה יקרה, ישראל צריכה לחשוב פחות במונחים של אהדה ויותר במונחים של נחיצות. היא אינה צריכה להמתין שהאזור יאמץ אותה רגשית. עליה לבנות את התנאים לכך שהאזור יצטרך לעבוד איתה. זו אינה פוליטיקה של סיסמאות, אלא של תועלת. סעודיה זקוקה לנתיבים מערביים בטוחים יותר. איחוד האמירויות מבקשת לצמצם תלות במיצר הורמוז. אירופה מחפשת ביטחון אנרגטי וגיוון נתיבי אספקה. ארצות הברית מעוניינת בסדר אזורי יציב יותר, שאינו נשען רק על נוכחות צבאית ישירה.
בתוך מפגש האינטרסים הזה יכולה ישראל להציע מיקום, ידע, אבטחה, נמלים, תשתיות, קשרים מערביים ויכולת ביצוע.
כאן נדרשים "מהנדסי חיבורים". לא רק דיפלומטים של הצהרות, ולא רק אנשי ביטחון של תגובה. ישראל זקוקה לאנשים שיידעו לראות כיצד צינור מתחבר לנמל, כיצד מסילה מתחברת להסכם, כיצד מערכת הגנה מתחברת למסחר, וכיצד אינטרס מפרצי מתחבר לצורך אירופי. במזרח התיכון הבא, כוח לא יימדד רק ביכולת לסגור מרחב או להכריע אויב. הוא יימדד גם ביכולת לחבר מרחבים, להבטיח רציפות, וליצור תלות הדדית שמצמצמת את כוחם של גורמי השיבוש.
אין פירוש הדבר שהסכנות נעלמות. להפך. מי שהופך לצומת הופך גם למטרה. צינורות, נמלים, מתקני אחסון, מסילות וכבלי תקשורת אינם רק נכסים; הם גם נקודות תורפה. לכן ישראל אינה יכולה להיכנס לעידן המסדרונות בהתלהבות עיוורת. היא חייבת לעשות זאת בתכנון ארוך טווח, עם שותפים אזוריים, ערבויות מדיניות, עומק ביטחוני, שמירה סביבתית והבנה שמסדרון אינו קו על מפה אלא התחייבות אסטרטגית.
ובכל זאת, הכיוון ברור. המלחמה והטלטלה האזורית האיצו רעיונות שהיו קיימים עוד קודם, והפכו אותם מצירוף אפשרויות לכורח מציאות. המזרח התיכון מתחיל לעבור, בזהירות ובחלקיות, מעולם שבו רעיונות גדולים חוסמים כמעט כל שיתוף פעולה, לעולם שבו צרכים מעשיים מרדדים חלק מן ההתנגדויות. הם אינם מבטלים אותן, אך הם מחייבים שפה נוספת: שפה של מעבר, אנרגיה, ביטחון, תשתית ותועלת.
ישראל חכמה, יצירתית ומגיבה צריכה לדעת לדבר בשפה הזאת. היא אולי לא תהיה אהודה, וייתכן שגם לא תזכה במהרה להכרה רגשית עמוקה מן האזור. אבל במזרח תיכון שנחשף לפגיעותו ומחשב מסלול מחדש, אהדה אינה המטבע היחיד. לעיתים רלוונטיות חשובה ממנה. אם ישראל תדע להפוך ממדינה שמגיבה למשברים למדינה שמחברת בין פתרונות, היא עשויה למצוא את מקומה בסדר האזורי הבא - לא כבעיה שיש לעקוף, אלא כמעבר שחייבים לעבור דרכו.