המשולש שהכריע: מאחורי בלימת המתקפה האמריקנית על איראן

כשנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע כי עצר את חידוש המתקפה על איראן לבקשת מנהיגי המפרץ, רבים פירשו זאת כחולשה אמריקנית או כהצלחה איראנית. אבל הסיפור עמוק ומורכב הרבה יותר. זאת משום שקטאר, איחוד האמירויות וסעודיה אינן חזית אחת מול איראן, ובוודאי שאינן חולקות חזון אזורי זהה. להפך. דווקא הרגע שבו שלושתן מבקשות לעצור את טראמפ חושף עד כמה המזרח התיכון החדש בנוי על פחדים שונים, אינטרסים שונים ויחסים שונים מאוד עם ישראל ועם ארצות הברית עצמה.

חשוב להבין: אף אחת ממדינות המפרץ אינה אוהדת את המשטר האיראני. להפך. מבחינת רבות מהן, הפלת המשטר בטהרן היא כמעט משאת נפש. האמירויות, למשל, אינן אוהבות את איראן בלשון המעטה. הן רואות בה כוח מהפכני, חתרני ומסוכן ליציבות האזורית. גם סעודיה רואה במשטר האיראני איום אסטרטגי עמוק, לא רק בגלל הגרעין אלא בגלל החזון האידאולוגי שלו. אפילו קטאר, הזהירה יותר, איננה מעוניינת באיראן גרעינית שתשלוט בפועל במאזן האימה של המפרץ.

אלמלא החשש ההולך וגובר שוושינגטון עצמה אינה סגורה עד הסוף על עומק המערכה ועל שאלת היום שאחרי, קרוב לוודאי שרבות ממדינות המפרץ היו הולכות עם טראמפ עמוק יותר לתוך העימות. אבל כאן בדיוק מתחיל חוסר האמון. מדינות המפרץ אינן בטוחות שטראמפ אכן מוכן למערכה ממושכת, שתשנה באמת את המציאות האסטרטגית מול איראן.

הן אינן יודעות אם ארצות הברית תתמיד, תספק הגנה מלאה לבעלות בריתה או תישאר באזור גם לאחר הסיבוב הנוכחי. ולכן, ברגע שהמלחמה החלה להתקרב להורמוז, לפוג'יירה, לנמלים ולתשתיות האנרגיה, הן עברו בהדרגה ממחשבה על הכרעה לחשיבה של קיצוץ נזקים.

וכאן מתחילים ההבדלים ביניהן. האמירויות הן אולי הדוגמה הברורה ביותר לשינוי הזה. אבו דאבי אינה רוצה לראות את איראן מנצחת, אבל היא גם אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמה ממושכת במפרץ. דובאי, פוג'יירה, הנמלים, הפיננסים והמסחר בנויים כולם על תחושת יציבות. אלא שהרגע המטלטל באמת מבחינת האמירויות היה האיום האיראני לעבר תחנת הכוח הגרעינית באל־ט'אפרה.

זה כבר לא היה מסר על מכליות או על נתיבי שיט, אלא רמז איראני לכך שגם חזון העתיד האמיראתי עצמו נמצא בטווח. תחנת הכוח הגרעינית איננה עוד מתקן תשתית. היא סמל לאמירויות החדשה - מדינה טכנולוגית, יציבה, המבקשת להשתחרר מתלות בנפט ולבנות מודל אזרחי מתקדם. האיראנים בעצם אמרו: שום מודל יציבות במפרץ אינו חסין. מאותו רגע, באבו דאבי החלו לבחון מחדש עד כמה ניתן להמשיך להסלים מבלי להפוך בעצמן לחזית.

במקביל, שיתוף הפעולה עם ישראל רק העמיק. מבחינת האמירויות, זו כבר אינה רק נורמליזציה מדינית אלא תפיסת ביטחון אזורית המבוססת על מודיעין, הגנה אווירית וטכנולוגיה. המלחמה האחרונה חידדה עבור אבו דאבי עד כמה ישראל יכולה להיות נכס אסטרטגי מול איראן. אך דווקא משום כך, האמירויות גם אינן רוצות להיקלע למצב שבו הן נשענות לחלוטין על ישראל ועל מטרייה אמריקאית שאינה ודאית.

קטאר, לעומת זאת, בוחנת את המשבר דרך תפיסת העולם הייחודית שלה. דוחא בנתה במשך שנים מדיניות המבוססת על גמישות, תיווך ויכולת לדבר עם כל הצדדים בו־זמנית: ארצות הברית, איראן, חמאס, טורקיה והמערב גם יחד.

מבחינתה, מלחמה אזורית רחבה שוברת את עצם המודל הקטארי. היא מבינה שאם המפרץ יהפוך לזירת עימות ישירה בין ישראל, ארצות הברית ואיראן, מרחב התמרון שעליו בנתה את כוחה יצטמצם משמעותית. לכן היא דוחפת לעוד זמן, עוד ערוצי הידברות ועוד ניסיון להגיע להסדרה, גם אם היא עצמה אינה מאמינה שאיראן תוותר באמת על שאיפותיה הגרעיניות.

סעודיה נמצאת במקום המורכב ביותר. מוחמד בן סלמאן אינו נאיבי לגבי איראן. האיש שהשווה בעבר את עלי חמנאי ל"היטלר של המזרח התיכון" אינו מאמין באמת שהמשטר האיראני יהפוך לפתע לפרגמטי. אבל דווקא משום כך, ריאד חוששת מן האפשרות שטראמפ יפתח מערכה — ואז יעצור באמצע. הסעודים זוכרים היטב את 2019, את הפגיעה באבקייק ואת העובדה שהאמריקאים לא הגיבו ישירות מול איראן. מבחינתם, זהו זיכרון מכונן. ולכן סעודיה מבינה כעת שאם ארצות הברית אינה נחושה עד הסוף, היא עצמה עלולה להישאר חשופה מול איראן פצועה, זועמת ואולי עדיין גרעינית־למחצה.

במצב כזה, ריאד מעדיפה איראן מוחלשת ומרוסנת תחת הסכם מחייב על פני כאוס אזורי בלתי נשלט. ובאותה מידה היא גם אינה רוצה להתעורר למציאות שבה ישראל הופכת בהדרגה לשחקן הביטחוני המשפיע ביותר במרחב הסוני, בזמן שאמריקה מצמצמת נוכחות ומתרחקת.

כאן בדיוק נכנסת ההיענות של טראמפ לבקשת המפרציות. זו אינה התקרבות לאיראן ואינה אהדה למשטר בטהראן. להפך. זו תוצאה של חרדה עמוקה הרבה יותר: החשש שמלחמה שלא תוכרע באמת תייצר מזרח תיכון מסוכן אפילו יותר — עם איראן פצועה אך שורדת, ארצות הברית מהססת, ומדינות מפרץ שמבינות שהן עלולות למצוא את עצמן לבד מול הסדר האזורי החדש שנולד מתוך המלחמה.