ועידת פת"ח השמינית אינה עוד כינוס מפלגתי. היא מתרחשת ברגע שבו כל מרכיבי המערכת הפלסטינית נלחצים בעת ובעונה אחת: עזה חרבה ומחפשת שלטון ליום שאחרי; חמאס איבד חלק ניכר מיכולתו למשול, אך לא בהכרח את אחיזתו הפוליטית והחברתית; הרשות הפלסטינית נתפסת חלשה, זקנה ומנותקת; ופת"ח, התנועה שאמורה להיות עמוד השדרה של העניין הפלסטיני, מתכנסת בעיקר כדי להסדיר כוח, ירושה והישרדות.
לכן השאלה איננה רק מי ייבחר לוועד המרכזי של פת"ח. השאלה היא האם פת"ח עוד מסוגלת להיות תנועה מנהיגה, או שמא הפכה למנגנון שלטוני שתפקידו לשמר את הרשות ואת מעגל הנאמנים סביב אבו מאזן.
העיתוי היה דרמטי. ועידת פת"ח השמינית נפתחה ברמאללה ב־14 במאי 2026, לראשונה זה עשור שבה בחרה התנועה מחדש את מוסדותיה העליונים. כ־2,580 צירים השתתפו בה: כ־1,600 ברמאללה, 400 בעזה, 400 בקהיר ו־200 בביירות. כבר ביומה הראשון נבחר אבו מאזן מחדש פה אחד לראש פת"ח ולמפקד הכללי של התנועה — תוצאה שהוצגה כהבעת אמון, אך בפועל המחישה את עומק שליטת המנגנון סביבו. בהמשך נפתחו המועמדויות ל־18 מושבים בוועד המרכזי ול־80 מושבים במועצת המהפכה, הגופים שאמורים לעצב את מפת הכוח הפלסטינית ליום שאחרי אבו מאזן. לכאורה זהו הליך מוסדי שגרתי; בפועל, זו זירת הסידור של מאזן הכוחות לקראת היום שאחרי האיש ששולט בפת"ח וברשות זה שני עשורים.
אבו מאזן עצמו הציג את הוועידה כ"רגע מכריע" לבחינת הדרך, חידוש החזון הלאומי, שיקום עזה ופתיחת אופק מדיני. הוא הדגיש כי "עזה היא חלק בלתי נפרד ממדינת פלסטין, וכי כל הסדר מעבר חייב להיות זמני ולא לפגוע באחדות המדינית והמשפטית בין עזה לגדה". הצהרה זו, יותר משהיא מבטאת עוצמה, חושפת את חולשת הרגע: הרשות דורשת לחזור לעזה, אך אין לה כיום לא לגיטימציה מספקת, לא כוח ביטחוני עצמאי ולא אמון ציבורי שיאפשרו לה לעשות זאת.
מאז 2007, חמאס הוא הכוח השלטוני בעזה. המלחמה אמנם פגעה בו קשה מאוד, אך לא מחקה את שאלת נוכחותו. גם אם התוכניות הבינלאומיות מדברות על עזה "פוסט־חמאס", המציאות מורכבת יותר: חמאס הוא לא רק כוח שלטוני, אלא רשת חברתית, ביטחונית, אידאולוגית ומשפחתית. כל הסדר שינסה לדלג עליו לחלוטין עלול להיתקע בשטח. מצד שני, כל הסדר שייתן לו תפקיד גלוי ישבור את הקונצנזוס האמריקאי, הישראלי וחלק מהערבי סביב הצורך להוציא את חמאס מהשלטון.
התוכניות האזוריות והבינלאומיות ליום שאחרי בעזה מחדדות את המבוי הסתום. התוכנית המצרית מדברת על ועדת תמיכה קהילתית של אנשי מקצוע שתפעל לפי חוקי הרשות, תוך הבנות מסוימות עם הפלגים. התוכנית האמירתית שמה דגש על שליחות בינלאומית זמנית ועל רפורמה עמוקה ברשות כתנאי לחזרתה.
המסמך האמריקאי מציע פיקוח בינלאומי היברידי, כוח רב־לאומי והעברה הדרגתית לרשות לאחר רפורמות. התוכנית של הרשות עצמה דורשת "חוק אחד, רשות אחת ונשק אחד" בעזה ובגדה. המכנה המשותף ברור: כמעט כל השחקנים מייעדים לרשות הפלסטינית תפקיד כלשהו בעזה. הרשות, ובטבורה פת"ח, היא הכתובת שכל התוכניות חוזרות אליה — אבל גם הכתובת שאינה נראית כשירה לשאת את המשימה.
מכאן חשיבותה של ועידת פת"ח. מי שמבקש להחזיר את הרשות לעזה חייב קודם כול להראות שיש רשות שראויה לחזור. לא במובן של שליטה משרדית, אלא במובן של לגיטימציה, ייצוג, רענון הנהגה ויכולת לדבר בשם כלל הפלסטינים. ועידה שנראית כמהלך מבוקר של אבו מאזן להבטחת נאמנות סביבו מספקת את הרושם ההפוך. היא רק מעמיקה את התחושה שפת"ח אינה נערכת ליום שאחרי עזה, אלא ליום שאחרי אבו מאזן.
וזה לב הסיפור של יאסר עבאס, בנו של אבו מאזן. עצם האפשרות שישתלב בהנהגת פת"ח אינה אומרת שהוא הוכתר ליורש, אבל היא בהחלט נראית כמו ניסיון לסדר לו כיסא סביב השולחן לפני שהמאבק האמיתי מתחיל. לא מלוכה, לא הכתרה, אלא פוליטיקה משפחתית של שימור כוח ונגישות ביום שאחרי אבו מאזן. האירוניה היא שפת"ח כבר מזמן זקוקה לדבר ההפוך: לשיקום אמון, ולא להנדסת יורשים. הכנס שמאשר מחדש את מעמד הזקן הוא ביטוי לתנועה חסרת בשורה, שאינה מסוגלת לומר לציבור הפלסטיני מהי דרכה אחרי המלחמה בעזה, ואחרי שחמאס הוכיח גם את כוחו וגם את גבולותיו ההרסניים.
הנקודה המכריעה היא שעזה אינה רק טרגדיה הומניטרית או בעיית ביטחון ישראלית. היא מבחן ההישרדות של הפרויקט הפלסטיני. חמאס, גם לאחר שנפגע קשות, נותר כוח שמסוגל להשפיע בשטח, בעוד שהרשות הפכה יותר ויותר לכתובת דיפלומטית בלי שורשים. רשות שתשוב לעזה במתכונתה זו תיתפס כקבלן משנה של הסדר חיצוני, ועלולה לאבד את שארית טענתה להנהגה.
לכן ועידת פת"ח השמינית היא רגע מכריע, אבל לא מפני שהיא תבחר עוד ועד מרכזי. היא מכריעה מפני שהיא חושפת את הסתירה המרכזית של הפוליטיקה הפלסטינית: כולם זקוקים לרשות חזקה מספיק כדי לשלוט בעזה, אך הרשות עצמה חלשה מכדי לשכנע שהיא מייצגת את הפלסטינים. כולם מדברים על חידוש פת"ח, אך הנהגתה מתנהגת כאילו האתגר הוא שימור השליטה. אבו מאזן מזהה נכון את הרגע ההיסטורי, אך הכלים שבהם הוא משתמש שייכים לעולם הישן.
במובן הזה, ועידת 2026 אינה נקודת מפנה אלא צילום רנטגן. היא חושפת מחלה פוליטית שתוארה כבר לפני יותר מעשור, אך לא טופלה מעולם. פת"ח, שפעם נשאה את דגל המהפכה הלאומית הפלסטינית, נראית כיום פחות כתנועה שמסוגלת לחלץ את העניין הפלסטיני ממשברו — ויותר כמנגנון המופקד על ניהול שקיעתו.