טורקיה נכנסה לשנה האחרונה בתחושה שנקרתה בפניה הזדמנות היסטורית. איראן נחלשה, ציר ההתנגדות ספג מכות קשות, סוריה עברה מהפך, והאזור נראה כמי שמחפש סדר חדש. באנקרה היה מי שראה בכך "רגע טורקי": הזדמנות להתרומם כמגדלור במזרח התיכון, להציג מודל סוני-לאומי חזק, להרחיב השפעה בסוריה, בעזה, בקווקז ובמזרח הים התיכון, ולהוכיח שטורקיה איננה רק מדינה מגיבה אלא מעצבת סדר.
אלא שהמלחמה עם איראן חשפה את מגבלות הכוח הטורקי. אנקרה קיוותה שהיחלשות איראן תרחיב את מרחב הפעולה שלה בסוריה, בעיראק, בקווקז ובמזרח הים התיכון. ואכן, איראן חלשה יותר עשויה לשרת חלק מן האינטרסים הטורקיים. אבל אם ההיחלשות תהפוך להתערערות עמוקה, המחיר עלול להגיע במהירות לטורקיה עצמה: פליטים, אי־יציבות בגבול, התחזקות גורמים כורדיים, שיבושי אנרגיה ולחץ נוסף על הכלכלה. לכן הרגע שאמור היה להיראות כהזדמנות טורקית מתגלה גם כמבחן מסוכן ליכולת של אנקרה לשלוט בתוצאותיו.
המורכבות הזו ניכרת במדיניות הטורקית. אנקרה מנסה לשרטט לעצמה קו עצמאי: היא איננה רוצה להיתפס כמי שנגררת אחרי וושינגטון וישראל, אך גם אינה מעוניינת לשמש מגן מדיני לטהראן. לכן היא קוראת להפסקת אש ומציעה תיווך, ובמקביל מקפידה לשמור מרחק מן המלחמה עצמה. מול ישראל הקו חד אף יותר: ארדואן תוקף אותה בחריפות, בעיקר סביב עזה, אבל טורקיה יודעת שישראל היא שחקן מרכזי בסוריה, במזרח הים התיכון ובמערכת האנרגיה האזורית. לכן היחסים אינם נעים בין שלום לעימות, אלא בין תחרות, חיכוך וניהול סיכונים.
צלה של מציאות כלכלית קשה מרחף מעל כל אסטרטגיה טורקית. אנקרה רוצה לשחק כמעצמה אזורית, אבל הכלכלה מושכת אותה מטה: היא תלויה ביבוא נפט וגז, נאבקת באינפלציה גבוהה, ומתקשה להגן על הלירה בכל פעם שמחירי האנרגיה מזנקים. לכן המלחמה עם איראן פוגעת בה עוד לפני שנורה טיל אחד לעברה. היא מייקרת דלק, מגדילה את החשש מגירעון חיצוני, ומצמצמת את יכולתו של ארדואן לתמרן בין וושינגטון, טהראן, מוסקבה וירושלים. כאשר נפט וגז מיובאים שווים כ־3.5-4.5 אחוזים מן התוצר, וכאשר איראן מספקת כ־13 אחוזים מיבוא הגז הטורקי, כל משבר אנרגיה עלול להפוך במהירות למשבר חברתי ופוליטי. הלחץ אינו נשאר בטבלאות המאקרו; הוא מגיע אל משקי הבית, אל התחבורה, אל מחירי המזון — ומשם גם אל הרחוב.
כאן הגיאופוליטיקה הופכת למחיר הליטר בתחנת הדלק. זינוק של ליטר דלק מכ־54 לירות לכ־73 לירות איננו רק נתון כלכלי; הוא סימן אזהרה פוליטי. הממשלה מסבסדת את רוב העלייה כדי למנוע התפרצות חברתית, והבנק המרכזי נדרש להגן על הלירה תחת לחץ גובר. כך הופכת מלחמה רחוקה לכאורה למשבר יומיומי: דלק יקר יותר, אינפלציה גבוהה יותר, ומרחב תמרון מצומצם יותר לארדואן.
לכך מצטרף ממד תודעתי עמוק יותר. המלחמה מזינה אצל ארדואן פראנויות ישנות־חדשות: טילים איראניים שעלולים כביכול ליפול בטורקיה; "יד ישראלית נעלמה" שמושכת בחוטים; ובריתות בין ישראל, יוון, קפריסין ומדינות ערביות שנועדו לדחוק את טורקיה מן האגן המזרחי של הים התיכון. אלה אינן רק קונספירציות רשת. הן נוגעות בנקודה רגישה בתפיסת העולם של ארדואן: החשש שטורקיה מוקפת, שמנסים לבלום את עלייתה, ושכל סדר אזורי חדש נבנה כדי להשאיר אותה מחוץ לחדר.
במובן הזה, המלחמה עם איראן מתנגשת ישירות בחלום ההגמוניה האזורית של ארדואן. במקום שטורקיה תופיע כמגדלור של המזרח התיכון החדש, היא מגלה שהאזור מתארגן גם בלעדיה: ישראל מתחזקת בסוריה ובמזרח הים התיכון, יוון וקפריסין מעמיקות שיתופי פעולה, מדינות ערביות מחפשות הסדרים משלהן, והכלכלה הטורקית מגבילה את היכולת של אנקרה להפוך יומרה אסטרטגית למדיניות מעשית.
כאן ישראל הופכת לשחקן מרכזי בדמיון האסטרטגי הטורקי. בעיני אנקרה, שיתוף הפעולה בין ישראל, יוון וקפריסין איננו רק מסגרת אנרגטית או דיפלומטית; הוא נתפס כגוש אזורי שמבקש לצמצם את חופש הפעולה הטורקי במזרח הים התיכון. מה שהחל סביב גז, נמלים וצינורות התרחב עם השנים גם לביטחון ימי, תרגילים צבאיים, מודיעין וקשרים מדיניים. פורום הגז של מזרח הים התיכון, שממנו טורקיה נעדרת, הפך מבחינתה לסמל לסדר אזורי שבו אחרים מחלקים את הים, האנרגיה וההשפעה בלעדיה. מבחינת ארדואן, זהו האיום: ישראל מתחזקת, יוון וקפריסין מקבלות עומק אסטרטגי, ומדינות ערביות משתלבות — בעוד טורקיה נשארת מחוץ לחדר.
ובכל זאת, היריבות הזו איננה סיפור של עימות בלבד. טורקיה וישראל מתחרות זו בזו, מתחככות זו בזו, ולעיתים אף פועלות זו נגד זו — אבל הן גם מבינות שאינן יכולות להתעלם זו מזו. בסוריה, לאחר היחלשות איראן ונפילת משטר אסד, לשתיהן יש אינטרס למנוע חזרה מלאה של הציר האיראני. בעזה ובמזרח הים התיכון הן מחזיקות אינטרסים מנוגדים, אך כל אחת יודעת שהשנייה היא שחקן כוח. לכן היחסים אינם נעים בין שלום למלחמה, אלא בין יריבות, חיכוך וניהול סיכונים. ארדואן יכול לצייר את ישראל כאיום, אבל בפועל אנקרה מבינה שלא תוכל לעצב את סוריה, את עזה או את מזרח הים התיכון בלי להביא בחשבון את ישראל.
כאן נמצא לב הבעיה הטורקית. אנקרה רצתה לראות בדעיכת איראן ובמהפך בסוריה הזדמנות להתרומם. אבל ככל שהמלחמה נמשכת, מתברר שהנזקים נערמים מהר מן הרווחים: אנרגיה מתייקרת, הלירה נלחצת, ההשקעות נזהרות, המפרץ עסוק בשיקום יכולות יצוא הנפט והגז שלו, ותיירות והשקעות מטורקיה עלולות להידחק הצדה. גם רשתות המסחר עם איראן אינן שוליות: בטורקיה פועלות חברות איראניות רבות עם שותפים מקומיים, וכל משטר סנקציות או קריסה איראנית יפגע במעגלים עסקיים קיימים.
המלחמה מלמדת את מדינות האזור שאם הן ימשיכו לבזבז אנרגיה ומשאבים על יריבויות אידיאולוגיות, הן יחמיצו את העתיד: תשתיות, אנרגיה, טכנולוגיה, חיבוריות, השקעות ויציבות חברתית. טורקיה יכולה הייתה להיות אחת המרוויחות הגדולות מן היחלשות איראן. אבל כדי לעשות זאת היא זקוקה לפחות פאניקה ויותר אסטרטגיה; פחות תיאוריות מצור ויותר יכולת לשתף פעולה גם עם יריבים; פחות חלומות אימפריאליים ויותר ניהול כלכלי קר.
בשורה התחתונה, טורקיה רצתה להיות מגדלור במזרח התיכון החדש. מלחמת איראן הזכירה לה שהיא עדיין מדינה גדולה, חשובה ובעלת יכולות — אך גם מדינה תלויה באנרגיה, חשופה לשוקי המטבע, חרדה מישראל ומהים התיכון, ומפחדת מקריסת שכנתה ממזרח. אם אנקרה לא תחשב מסלול מחדש, היא עלולה לגלות שהרגע שאמור היה להפוך אותה למעצבת הסדר האזורי, הופך אותה דווקא לאחת הקורבנות הכלכליים והתודעתיים שלו.