מצרים של א-סיסי נמצאת כיום בעמדה פרדוקסלית: היא חלשה כלכלית, אך עדיין מחזיקה בנכסים אסטרטגיים שקשה להתעלם מהם. היא איננה הכוח הערבי המוביל כפי שהייתה בעבר, וגם איננה יכולה להניח שמעמדה האזורי מובטח.
עזה נוגעת ישירות בגבולה, אך את היום שאחרי מנסים לעצב גם ישראל, ארצות הברית, קטר והאמירויות. תעלת סואץ עדיין מעניקה לה חשיבות עולמית, אך נתיבי סחר חלופיים ומסדרונות אזוריים מאיימים לשחוק אותה. המלחמה עם איראן מטלטלת את כלכלתה דרך אנרגיה, סחר וים סוף, אך קהיר אינה זו שמכתיבה את כללי המשחק מול טהרן. לכן האתגר המצרי כיום איננו להוכיח שהיא מעצמה אזורית, אלא למנוע מצב שבו היא נושאת בעלויות המשברים - בלי להיות שותפה מרכזית בעיצוב הפתרונות.
במובן הזה, ביקורו של עמנואל מקרון במצרים לפני ימים אחדים היה חשוב למצרים משום שהוא אפשר לא-סיסי להציג לאירופה את רשימת הדרישות שלו: גיבוי לעמדתה נגד עקירת פלסטינים לסיני, תמיכה בתפקידה כמתווכת בעזה, השקעות ואשראי לכלכלה המצרית, וסיוע בשמירה על הים האדום ותעלת סואץ.
מצרים אינה מבקשת רק הכרה סמלית במעמדה; היא מבקשת להפוך את הגאוגרפיה שלה לנכס ממשי. המסר לקהיר - ובעצם מפריז לבריסל - הוא פשוט: אם אירופה רוצה שמצרים תהיה קיר המגן מפני פליטים, כאוס בעזה ופגיעה בסחר העולמי, עליה לסייע לה כלכלית ומדינית.
ביחס למלחמה עם איראן, מצרים מבקשת קודם כול להביא לסיומה המהיר. היא אינה פועלת מתוך אהדה לטהרן, וגם אינה מתעלמת מאיומי איראן על המפרץ. כאשר הדבר נדרש, היא מגנה את איראן כדי לשמר את יחסיה עם סעודיה, האמירויות ושאר מדינות המפרץ. אבל קהיר איננה רוצה להפוך לחלק מחזית צבאית נגד איראן - לכן היא מצטרפת למהלכים דיפלומטיים, יחד עם מדינות כמו פקיסטן וטורקיה, הקוראים להפסקת אש ולבלימת ההסלמה.
הסיבה ברורה: עבור מצרים המלחמה איננה מתרחשת "שם". היא פוגעת בה כאן ועכשיו, בתעלת סואץ, בתיירות, במחירי האנרגיה, בזרימת ההשקעות ובאספקת הגז. המספר שממחיש זאת היטב הוא יציאה של כ-10 מיליארד דולר של הון זר קצר-טווח ממצרים מאז תחילת המלחמה. כלומר, זו איננה רק שאלה של מאזן כוחות בין איראן, ישראל והמפרץ, אלא איום ממשי על היציבות הכלכלית הפנימית של מצרים.
מכאן נובע הקו המצרי: לא להצטרף למלחמה, אלא לנסות לקצר אותה. מצרים מצטרפת לקריאות להפסקת אש ומנסה למצב את עצמה כגורם מרסן. במקביל, היא מבקשת להנכיח את עצמה מול אירופה והמפרץ: להראות שבלעדיה קשה לייצב את עזה, הים האדום וסואץ ובה בעת לתרגם את המסר הזה לתמיכה מדינית, השקעות וסיוע כלכלי.
חוששים לאיבוד שליטה
גם העניין הפלסטיני נמצא בלב המדיניות המצרית, אך גם כאן מצרים אינה פועלת רק מתוך תחושת כוח, אלא מתוך חשש לאיבוד שליטה. קהיר איננה בוחנת את עזה דרך שאלת המדינה הפלסטינית, אלא דרך שאלת הגבול המצרי והשליטה בסיני.
מבחינתה, עזה היא מרחב שעלול לייצא אליה פליטים, נשק, הברחות, אסלאם פוליטי ואי-יציבות. לכן הקו האדום המצרי הראשון הוא מניעת עקירה לסיני. כל רעיון של "פתרון הומניטרי" בשטח מצרים נתפס בקהיר כאיום אסטרטגי: הוא עלול להפוך את סיני למרחב ביטחוני נפיץ, לפגוע בריבונות המצרית ולחסל בפועל את הסוגיה הפלסטינית על חשבון מצרים.
מכאן נובע גם היחס המורכב לחמאס. מצרים איננה רוצה את חמאס כשלטון עצמאי וחמוש בעזה. מבחינת א־סיסי, חמאס הוא ענף של עולם האחים המוסלמים, כלומר חלק מן האיום האידיאולוגי והביטחוני שעליו נבנה המשטר המצרי אחרי 2013. אבל מצרים גם יודעת שאי אפשר לנהל את עזה בלי לדבר עם חמאס. חמאס הוא בעיה, אך גם כתובת: להפסקות אש, לעסקאות חטופים, למעבר רפיח, לסיוע הומניטרי ולביטחון הגבול. לכן המדיניות המצרית איננה בהכרח מחיקה מיידית של חמאס, אלא הורדתו ממעמד של ריבון למעמד של שחקן מרוסן בתוך מסגרת פלסטינית רחבה יותר.
באותה מידה, מצרים איננה ממהרת להמר על הרשות הפלסטינית במתכונתה הנוכחית. הרשות מעניקה לגיטימציה בינלאומית נוחה, אבל בעיני קהיר היא חלשה, זקנה, מסוכסכת ולא בהכרח מסוגלת לשלוט בעזה. לכן מצרים מחפשת נוסחת ביניים: לא חמאס מלא, לא רשות חלולה, אלא סידור פלסטיני-ערבי שבו הביטחון נשלט, הכסף מגיע מהמפרץ, והשער לעזה נשאר בידי קהיר. זהו ניסיון לשמר את תפקידה של מצרים כשומרת הסף של עזה, דווקא בשעה ששחקנים אחרים - ישראל, האמירויות, קטאר, ארצות הברית והרשות - מנסים להשפיע על היום שאחרי.
כאן נכנס מוחמד דחלאן. חשיבותו איננה רק בכך שהוא "איש האמירויות". לדחלאן יש שלושה נכסים שמעניינים את מצרים: הוא עזתי, הוא ביטחוניסט, והוא יריב של אבו מאזן ושל חמאס כאחד. בעבר הוא עמד בראש מנגנוני הביטחון של פתח בעזה, מכיר את החמולות, את מנגנוני הכוח ואת שפת הביטחון של הרצועה. מבחינת מצרים, זה הופך אותו לאדם שיכול לדבר גם עם אנשי פתח, גם עם חלקים בעזה, וגם עם מנגנוני ביטחון ערביים.
הקשר המצרי של דחלאן אינו רק דרך אבו דאבי. כבר בעבר הוא הופיע בתקשורת מצרית באופן שנתפס על ידי פרשנים כהבעת גיבוי פוליטי מצד קהיר, ובראיון בערוץ מצרי הוא עצמו אמר שביקר במצרים בעבר במסגרת "שירותים" מסוימים שקאהיר ביקשה ממנו לבצע. באותו הקשר דווח גם על יוזמת "הרביעייה הערבית" לפיוס בינו לבין אבו מאזן, שנועדה לאחד את פתח, לאחד את הזירה הפלסטינית, ללכת לבחירות ולכלול גם את שיקום עזה.
לכן דחלאן הוא מבחינת מצרים לא בהכרח "המנהיג הבא של עזה", אלא מכשיר אפשרי לסידור היום שאחרי: פלסטיני שמוכר בעזה, עוין לחמאס אך מסוגל להגיע איתו להבנות, מחובר לאמירויות אך מוכר גם למערכת המצרית, ומסוגל לאתגר את אבו מאזן בלי להיראות כגורם זר לחלוטין. זהו קלף מצרי-אמירתי: האמירויות מביאות כסף והשפעה; מצרים מביאה גבול, מודיעין, מעבר רפיח ולגיטימציה ביטחונית. בעזרת דחלאן, מצרים אינה רק מחפשת פתרון פלסטיני; היא מנסה לוודא שהסידור הפלסטיני הבא לא ייבנה מעל ראשה.
הנדבך הכלכלי-תחבורתי חשוב לא פחות, משום שבו מתבטא החשש המצרי הרחב ביותר: שהאזור ימצא לעצמו מעקפים. תעלת סואץ היא מקור הכנסה, אבל גם מקור מעמד. כאשר הים האדום מתערער, כאשר חברות ספנות עוקפות את סואץ, וכאשר מתוכננים מסדרונות יבשתיים וימיים חדשים בין המפרץ, ישראל ואירופה — מצרים מבינה שהגאוגרפיה כבר איננה ערובה מספקת להשפעה. עליה להיאבק כדי להישאר חלק ממפת הסחר החדשה.
המלחמה עם איראן ממחישה את פגיעותה. מצרים נפגעה מעליית מחירי אנרגיה, מפגיעה ביצוא, מסיכונים לתיירות, מירידה בתנועת סואץ ומבריחת הון קצר-טווח. כ-10 מיליארד דולר יצאו ממצרים מאז תחילת המלחמה; ישראל מספקת כ־15-20 אחוזים מהגז הטבעי של מצרים; וסגירת שדה לווייתן בעקבות החשש מתקיפה איראנית עצרה זמנית את האספקה למצרים. המשמעות היא שמצרים רגישה לא רק למה שקורה בגבולה, אלא גם לכל זעזוע בים האדום, במפרץ, בישראל ובנתיבי האנרגיה.
גם סואץ נפגעה. אף שהכנסות התעלה החלו להתאושש בתחילת 2026, נפחי התנועה ירדו כבר בימים הראשונים של המלחמה בגלל סיכוני ביטחון ועליית פרמיות הביטוח, בין היתר בשל החשש מפעילות החות'ים. במקביל, הצהרות היצוא המצריות ירדו ב־77 אחוזים בימים הראשונים של המלחמה, ולסעודיה ולאמירויות נרשמו ירידות של 83 ו־90 אחוזים בהתאמה. אלה מספרים שממחישים עד כמה מצרים תלויה ביציבות האזורית, גם כשהיא איננה משתתפת ישירה במלחמה.
לכן מבחינת קהיר, עזה, איראן וסואץ אינן שלוש סוגיות נפרדות. כולן מתחברות לשאלה אחת: האם מצרים נשארת שער הכניסה של האזור — או שהאזור נבנה מחדש מעל ראשה. היא עדיין חשובה, אבל חשיבותה כבר אינה מובטחת. לכן היא מתעקשת להיות חלק מכל סידור בעזה, בכל הסדרה בים האדום, ובכל ארכיטקטורה תחבורתית חדשה בין אסיה, המפרץ, ישראל ואירופה.