בנובמבר 2017 כינה מוחמד בן סלמאן את עלי חמיאני כ"היטלר החדש של המזרח התיכון". זו לא הייתה פליטת פה, אלא הצהרת עומק על האופן שבו ריאד רואה את המשטר האיראני. לכן גם לא הפתיע שעם פרוץ המערכה הנוכחית נשמעו דיווחים שלפיהם יורש העצר הסעודי נמנה עם הקולות שדחקו בוושינגטון לנצל את ההזדמנות, להחריף את הלחץ על טהרן ואולי אף להביא להפלת המשטר.
מבחינת סעודיה, זו הייתה הזדמנות אסטרטגית נדירה: איראן נחלשת, הציר האזורי שלה נסדק, וארצות הברית וישראל עושות את העבודה הקשה. מה שמפתיע באמת הוא מה שקרה אחר כך. דווקא אותה סעודיה עצמה היא שכעת מדווחת כמי שמסרבת לאפשר שימוש אמריקני במתקניה לצורך הרחבת הפעילות בהורמוז, ואף לוחצת להביא את "פרויקט חופש" לסיום.
לכאורה זו סתירה. בפועל, זו התפכחות.
בתחילת המערכה נדמה היה שאפשר ללחוץ את איראן מבלי לערער את המפרץ עצמו. אבל אז המלחמה החלה לגלוש אל עורקי האנרגיה והמסחר. אלפי ספינות נתקעו בהורמוז, מחירי האנרגיה זינקו, ופוג'יירה - נמל האנרגיה המרכזי של האמירויות והנתיב שנועד לעקוף את המיצר - הותקף. גם סעודיה גילתה במהירות עד כמה היא פגיעה: צינור הנפט מזרח-מערב (פטרוליין) שנועד לעקוף את הורמוז נפגע, והמסר האיראני היה ברור - גם נתיבי העוקף נמצאים בטווח.
ברגע הזה התחדד בריאד חשש עמוק יותר. הסעודים ראו כיצד איראן פועלת נגד האמירויות, אך ארצות הברית נמנעת מתגובה ישירה נגדה. ברגע הזה נדלקו אצל בן סלמאן אורות אזהרה מוכרים מ־2019. לאחר מתקפת החות'ים בספטמבר 2019 על מתקני חברת הנפט עראמק"ו באבקייק, ציפתה סעודיה לתגובה אמריקנית חריפה, אך זו בוששה להגיע.
מבחינת ריאד, "פרויקט חופש" החל להיראות כמבצע שבו מדינות המפרץ חשופות למתקפות איראניות, בעוד וושינגטון שומרת לעצמה את מרחב ההחלטה אם להגיב ומתי.
כאן החל בן סלמאן להבין שהמערכה משנה כיוון. מבחינת ריאד, השאלה כבר אינה רק כיצד מחלישים את איראן, אלא מי ישלם את מחיר ההידרדרות. הסעודים אינם מתנגדים בהכרח ללחץ אמריקני על טהרן. הם מתנגדים למצב שבו המפרץ הופך לחזית, בעוד ההגנה האמריקנית נותרת עמומה וחלקית.
המסר הסעודי לוושינגטון פשוט למדי: אם אתם רוצים שנלך אתכם עמוק יותר לתוך המערכה, ספקו גם מטריית הגנה ברורה, שתפו אותנו בהחלטות, והבהירו שהתגובה לא תיעצר רק ברמת הליווי הימי. והסעודים אינם יכולים להרשות לעצמם אחרת. "חזון 2030" של בן סלמאן אינו רק תוכנית כלכלית, אלא ניסיון היסטורי להכין את סעודיה למחצית השנייה של המאה ה־21. ערי ענק, תיירות, השקעות זרות, טכנולוגיה, מרכזים פיננסיים ומסדרונות סחר אינם יכולים לצמוח בתוך אזור שמרחף מעליו איום מתמיד על נמלים, מתקני אנרגיה ותנועת הסחר הימי.
כל יום של שיבוש בהורמוז אינו רק משבר אנרגיה עולמי; מבחינת סעודיה הוא גם עיכוב ישיר של החזון שעליו בן סלמאן בונה את עתיד הממלכה.
כאן בדיוק נמצא הפער בין מרץ למאי. במרץ היה נדמה שאפשר לנצל את הלחץ על איראן כדי לשנות את מאזן הכוחות האזורי. במאי מתחילה לחלחל ההבנה שהמערכה אינה נשארת "שם". היא מגיעה אל הנמלים, אל נתיבי הסחר, אל מחירי הביטוח, ואל יסודות המודל הכלכלי שעליו מבקשות מדינות המפרץ לבנות את עתידן.
ובתוך כל זה, בריאד הולך ומתחזק גם חשש נוסף: שארצות הברית מנהלת את ההסלמה על פי האינטרסים והקצב שלה, בעוד מדינות המפרץ הן אלו שעלולות לשלם את המחיר הישיר.
ולכן הסירוב הסעודי לאפשר שימוש אמריקני במתקנים אינו תפנית פרו־איראנית. סעודיה עדיין רואה בטהרן איום מרכזי. אבל בן סלמאן מבין כעת שגם ניצחון חסר גבולות עלול להפוך לזרע פורענות אזורי. ריאד עדיין רוצה איראן חלשה יותר - אך לא מפרץ שבוער יחד איתה, בזמן שוושינגטון שומרת לעצמה את הזכות לקבוע מתי להסלים, מתי לבלום, ומתי פשוט להמשיך הלאה.