פקיסטן לא נטלה על עצמה את משימת התיווך בין ארצות הברית לאיראן מתוך אידיאליזם דיפלומטי חדש. מאחורי המהלך עומדים פחדים ישנים, אינטרסים קרים ותחושת דחיפות הולכת וגוברת. אסלאמאבאד חוששת מקריסה כלכלית, מהתלקחות בגבול האיראני, מאובדן השפעה מול הודו ומהאפשרות שתישאר מחוץ למשחק האזורי החדש שנבנה בין וושינגטון, בייג'ינג ומדינות המפרץ. מבחינתה, התיווך איננו אידיאליזם - אלא אסטרטגיית הישרדות.
החשש הראשון של פקיסטן הוא כלכלי. המדינה נמצאת ממילא במשבר חוב, אינפלציה ותלות חריפה בייבוא אנרגיה. כל טלטלה במפרץ פוגעת מיד במחירי הדלק, במטבע המקומי וביציבות החברתית. חסימת מצרי הורמוז או אפילו איום עליה מיתרגמים כמעט אוטומטית לעלייה ביוקר המחיה וללחץ פוליטי פנימי. עבור אסלאמאבאד, זו איננה סכנה תיאורטית אלא חשבון יומי במזומן.
פקיסטן, מדינה של כרבע מיליארד בני אדם, החמישית בגודלה בעולם, אינה יכולה להרשות לעצמה נפט יקר לאורך זמן. כל התייקרות במחיר החבית מכבידה מיד על התקציב הלאומי, מעמיקה את הגירעון ומגדילה את התלות בקרן המטבע הבינלאומית. לכן מבחינתה, להסדר בין וושינגטון לטהרן יש משמעות כמעט מיידית: פחות לחץ על המטבע, פחות סבסוד אנרגיה ופחות סכנה להתפרצות חברתית ברחובות.
מאחורי הדחיפות הפקיסטנית מסתתרת בלוצ'יסטן. הגבול בין איראן לפקיסטן, המשתרע לאורך כ־900 קילומטרים של מדבר, הרים ושטחי שבטים, חוצה את מולדתם ההיסטורית של הבלוצים - קבוצה אתנית סונית גדולה המחולקת בין פקיסטן, איראן ואפגניסטן.
האזור הזה רוחש כבר עשרות שנים מרידות בדלניות, הברחות נשק ודלק, סחר סמים וארגונים חמושים הפועלים משני צדי הגבול. עבור טהרן ואסלאמאבאד זהו אזור פריפריאלי מוזנח, אך גם חבית חומר נפץ קבועה. כל הסלמה אזורית מאיימת להצית מחדש את השטח: באיראן חוששים מארגוני מורדים בלוצ'ים סונים, ובפקיסטן פוחדים מהתרחבות הכאוס למחוז בלוצ'יסטן העני והאלים ממילא.
רק לפני שנתיים שתי המדינות כבר החליפו תקיפות ישירות מעבר לגבול, במה שנראה לרגע כהידרדרות מסוכנת בין שתי מדינות גרעיניות. מבחינת פקיסטן, מלחמה אמריקנית־איראנית איננה מתרחשת אי־שם במזרח התיכון - אלא ממש על סף דלתה.
ומעל כל אלה ניצבת דמותו של הרמטכ"ל אסים מוניר - האיש החזק באמת בפקיסטן. העובדה שמי שמוביל חלק משמעותי ממאמצי התיווך איננו משרד החוץ אלא הצבא, מלמדת עד כמה אסלאמאבאד רואה במשבר מול איראן איום אסטרטגי ישיר עליה. מוניר איננו רק איש ביטחון; הוא הפך בשנים האחרונות לפנים של מדיניות החוץ הפקיסטנית עצמה.
מבחינת אסים, המשבר הנוכחי הוא גם הזדמנות: להציג את פקיסטן לא כמדינה בעייתית או תלויה, אלא כמעצמה אזורית שיודעת לדבר עם כולם - עם וושינגטון, עם טהרן, עם ריאד וגם עם בייג'ינג. בבית, התפקיד הזה מחזק מחדש את מעמד הצבא, שספג בשנים האחרונות ביקורת ציבורית ומשבר אמון. כאשר מוניר מציג את עצמו כמתווך בינלאומי, הוא לא רק מנסה לייצב את האזור; הוא גם מחזק מחדש את הלגיטימציה של הממסד הצבאי.
הסיפור הרחב יותר הוא מאזן הכוחות הגלובלי. פקיסטן מנסה לנהל במקביל יחסי עבודה עם שתי המעצמות הגדולות בעולם, סין וארצות הברית, גם כשהיריבות ביניהן הולכת ומחריפה. בייג'ינג היא כיום השותפה הכלכלית החשובה ביותר של פקיסטן, בעיקר דרך פרויקט הענק "החגורה והדרך", שבמסגרתו השקיעה סין עשרות מיליארדי דולרים בנמלים, כבישים, תחנות כוח ותשתיות ברחבי המדינה. עבור פקיסטן, זהו חבל הצלה כלכלי וגם עוגן אסטרטגי מול הודו.
במקביל, יחסיה של פקיסטן עם וושינגטון נטוו עוד בימי המלחמה הקרה, דרך שיתופי פעולה ביטחוניים, המלחמה באפגניסטן והקשרים ההדוקים עם הצבא הפקיסטני. גם היום ארצות הברית חיונית עבור אסלאמאבאד - מבחינת סיוע ביטחוני, קשרים עם המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים ולגיטימציה בזירה הדיפלומטית.
בעולם שהולך ומתפצל למחנות, הניסיון ליהנות מכל העולמות נראה לעיתים כמעט בלתי אפשרי - אבל פקיסטן מנסה לעשות בדיוק את זה: לשמור ערוצי שיח פתוחים גם עם בייג'ינג וגם עם וושינגטון, ולהציג את עצמה כמדינה שמסוגלת לדבר עם כולם. דווקא מתוך העמדה הזו היא מבקשת לבסס את מעמדה כמתווכת אפקטיבית מול איראן.
וכמובן, הנקודה ההודית. מאז 1947, השנה שבה נולדה פקיסטן מתוך הפיצול הטראומטי של הודו הבריטית, כמעט כל מהלך אסטרטגי של אסלאמאבאד נמדד גם מול ניו דלהי. הזהות הפקיסטנית והמדיניות הביטחונית
שלה עוצבו במידה רבה סביב המאבק מול הודו: מלחמות, מרוץ גרעיני ותחרות מתמשכת על השפעה אזורית. במשך שנים הודו הציגה את עצמה כשותפה הטבעית של המערב באזור, במיוחד מול סין. כעת פקיסטן מנסה להוכיח שגם לה יש ערך אסטרטגי ייחודי. בעוד ניו דלהי נתפסת לעיתים כקרובה מדי לישראל ולמערב, אסלאמאבאד נהנית מיתרון אחר: היא יכולה לדבר גם עם וושינגטון, גם עם טהרן וגם עם ריאד. מבחינתה, עצם הישיבה סביב שולחן התיווך היא הישג גיאופוליטי, הוכחה לכך שגם בעידן של הודו מתחזקת, פקיסטן עדיין איננה שחקן שאפשר לעקוף.
לכן פקיסטן כבר כאן. לא מפני שהיא חזקה במיוחד, אלא מפני שהיא פגיעה במיוחד. היא איננה מנסה לפתור את המזרח התיכון מתוך חזון אוניברסלי חדש. מבחינתה, התלקחות אזורית איננה דרמה רחוקה על מסכי הטלוויזיה, אלא איום שעלול לערער את הכלכלה שלה, להצית את גבולותיה ולפגוע ישירות ביציבות המשטר.