תקציר השבועיים האחרונים: נערים רצחו בפתח תקווה, נערים רצחו בבאר שבע, כנופיית נערים תוקפת בתל-אביב, וחבורות נערים מאורגנות פורעות בכפרים פלסטינים בשטחים. האירועים האלו - לא נוצרו בתוך וואקום. הם תוצאה ישירה של שעתה האפלה ביותר של מערכת החינוך במדינת ישראל.
לא עוזרות כל המנהלות, המורות, הגננות, ותומכות ההוראה המדהימות. לא עוזרים התקציבים האדירים, ולא עוזר כל הרצון הטוב של ההורים. כי אם בית הספר אמור להיות הכנה לחיים, אז תלמידי ישראל מסתכלים החוצה מהחלון, וגוללים את עצמם לדעת בסלולארי, ואומרים לעצמם - "עובדים עלינו פה בכיתה". הם אומרים לעצמם - "המורות מדברות שטויות, וספרי הלימוד לא מעודכנים".
כי אם בשיעור מדעים מספרים להם על החשיבות של האמת ושל השקיפוּת, אז בהפסקה - הם קוראים על עיוורון מבחירה. קוראים על התנגדות להקמת ועדת חקירה לטבח שבעה באוקטובר, וקוראים על שר החינוך שהורה לעצור עריכת סקרים ומבחנים שנועדו לבדוק את מצב התלמידים בזמן המלחמה.
הם מקבלים צו ראשון, והם קוראים בשיעורי תורה ותנ"ך את הפסוק "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה", ואז רואים את אחיהם החרדים נשארים בישיבה גם במשך שנתיים וחצי מלחמה, ושומעים את יתר חברי הממשלה מכשירים את ההשתמטות - ומממנים אותה על חשבון המשרתים. הם לומדים על הציווי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ", ואז קוראים איך שר המשפטים מונע מינויים לבית המשפט, ואיך שר המשטרה - עבריין סדרתי מורשע - מפעיל את צמרת המשטרה כאילו היו מריונטות.
בשיעור היסטוריה הם לומדים על חנה סנש, וצביה לובטקין, ושרה גיבורת ניל"י. ואז הם מקבלים הודעות פוש על רבנים שמטרפדים שירות קרבי לנשים, ועל לוחמות יהל"ם שנאסר עליהן להיכנס למוצב בו יש לוחמים דתיים, ועל מפלגות - שלנשים אסור בכלל להיות ברשימה שלהן לכנסת.
בלימודי אזרחות מספרים להם על "יהודית ודמוקרטית", ובחוץ - סמלי שלטון בכירים לא מכירים בנשיא בית המשפט העליון, חברי קואליציה מסרבים להתייצב לחקירה פלילית, ויש כבר מי שמנסים להניח את היסודות לאי-קבלה של תוצאות הבחירות, או לכינונה של מדינת הלכה. איך אפשר ללמד צעירים על בינה מלאכותית, כשהמציאות הפוליטית נוטפת טמטום אנושי. איך אפשר לחנך לנאמנות, לציונות ולאהבת ישראל, כשבקודש הקודשים של השלטון - עובדים סוכני השפעה במימון קטאר.
מצד אחד: גופי הוא ברשותי, פמיניזם, ושוויון מגדרי. ומצד שני - נחשד באונס עומד בראש ועדת כספים של הפרלמנט הישראלי. בבוקר: מורות נלחמות בבריונוּת בהפסקה. אחר הצהריים: מרדכי דוד מתקבל בחיבוק על ידי חברי ממשלה.
הם מקבלים צו ראשון, והם קוראים בשיעורי תורה ותנ"ך את הפסוק "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה", ואז רואים את אחיהם החרדים נשארים בישיבה גם במשך שנתיים וחצי מלחמה, ושומעים את יתר חברי הממשלה מכשירים את ההשתמטות - ומממנים אותה על חשבון המשרתים. הם לומדים על הציווי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ", ואז קוראים איך שר המשפטים מונע מינויים לבית המשפט, ואיך שר המשטרה - עבריין סדרתי מורשע - מפעיל את צמרת המשטרה כאילו היו מריונטות.
בשיעור היסטוריה הם לומדים על חנה סנש, וצביה לובטקין, ושרה גיבורת ניל"י. ואז הם מקבלים הודעות פוש על רבנים שמטרפדים שירות קרבי לנשים, ועל לוחמות יהל"ם שנאסר עליהן להיכנס למוצב בו יש לוחמים דתיים, ועל מפלגות - שלנשים אסור בכלל להיות ברשימה שלהן לכנסת.
בלימודי אזרחות מספרים להם על "יהודית ודמוקרטית", ובחוץ - סמלי שלטון בכירים לא מכירים בנשיא בית המשפט העליון, חברי קואליציה מסרבים להתייצב לחקירה פלילית, ויש כבר מי שמנסים להניח את היסודות לאי-קבלה של תוצאות הבחירות, או לכינונה של מדינת הלכה. איך אפשר ללמד צעירים על בינה מלאכותית, כשהמציאות הפוליטית נוטפת טמטום אנושי. איך אפשר לחנך לנאמנות, לציונות ולאהבת ישראל, כשבקודש הקודשים של השלטון - עובדים סוכני השפעה במימון קטאר.
מצד אחד: גופי הוא ברשותי, פמיניזם, ושוויון מגדרי. ומצד שני - נחשד באונס עומד בראש ועדת כספים של הפרלמנט הישראלי. בבוקר: מורות נלחמות בבריונוּת בהפסקה. אחר הצהריים: מרדכי דוד מתקבל בחיבוק על ידי חברי ממשלה.
למי יקשיבו התלמידים - למי שעומדת מולם בכיתה, או למי שמופיעים על המסך ופותחים כל מהדורה? עם יד על הלב, למי תהיה יותר השפעה - למי שאומרת להם "תוציאו בגרות" ו"שירות משמעותי", או ליו''ר ועדת החינוך בכנסת, אחד שלא למד ליבה, ולא עשה צבא, ועל מה שהוא כן עשה באותן שנים - יש קלסרים מלאים בשב''כ ובמשטרה?
האדם הסביר שיתבקש לתאר את מה שקורה כרגע בישראל, כנראה ישתמש במונח "התפרקות החברה מערכיה". זוהי שעתו האפלה ביותר של החינוך בישראל, כי התלמידים לא לומדים רק מהמורות ומהספרים, אלא גם, ואולי בעיקר - ממה שהם רואים ושומעים בחוץ.
ואולי, העובדה שהם לומדים ממה שהם רואים, זה גם הפתח של התקווה. תקווה שהם יראו אותנו מתעקשים על המדינה, במקום להתייאש ממנה. תקווה שבמקום לראות אותנו שותקים במבוכה, הם יראו אותנו מתייצבים מול עוולות עם עמוד שדרה ערכי זקוף.
האחריות שלנו היום גדולה מאי פעם. לא רק ללמד מתמטיקה, היסטוריה או אזרחות, אלא להוכיח שיש דבר כזה יושרה. שיש דבר כזה אומץ. שיש דבר כזה אחריות. כי במבט לאחור, אפשר יהיה להצביע על השעה החשוכה ביותר בתור זאת שבה החינוך קרס, אבל יש גם אפשרות שהשעה החשוכה ביותר - תהיה דווקא זאת שבה החינוך האמיתי התגלה.
מירב כהן היא חברת כנסת מטעם יש עתיד.