מאז עלייתו של אחמד א־שארע בדצמבר 2024, אנו עדים לניסיון לעצב מחדש סדר בתוך מציאות שבה המדינה מעולם לא פעלה כמרכז אחד עם שליטה מלאה. המרחב הסורי מתקיים כפסיפס הכולל אזורים עם הנהגות מקומיות, מיליציות עם נאמנויות שונות, ופער מתמשך בין מה שמוצהר בדמשק לבין מה שניתן לאכוף בשטח. התוצאה היא ניהול מתמיד של מציאות מורכבת, שבה הסדר נבנה חלקית תוך כדי תנועה.
במקביל, סוריה משתלבת בתוך אזור שמשתנה גם הוא, ואין בו עוד מחנות ברורים או בריתות סגורות, אלא ריבוי שחקנים שפועלים לפי אינטרסים משתנים. בתוך המרחב הזה, סוריה פועלת בזהירות: מדברת עם גורמים שונים, משתפת פעולה היכן שנדרש, אך נמנעת מהיצמדות מלאה לצד מסוים. כך היא הופכת למקרה שממחיש את ההגיון האזורי החדש שנבנה דרך ניהול מתמשך של קשרים ואינטרסים חופפים. מלחמת איראן 2026 משמשת כמעבדה שממנה ניתן לחלץ את דפוס הפעולה הסורי.
בזמן שמדינות אחרות נדרשות לבחור צד, סוריה בוחרת שלא לבחור אם כי לא נעלמת מהמשחק. היא לא מצטרפת לעימות, אך גם לא נשארת פסיבית; מציבה גבולות למיליציות פרו־איראניות, מחזקת שליטה בגבולות, ובמקביל פותחת ערוצי שיח עם שחקנים שונים - מאירופה ובריטניה ועד טורקיה ומדינות המפרץ. כך מתגבש קו פעולה ברור: הימנעות ממלחמה לצד הרחבת מרחב הפעולה המדיני.
הדפוס הזה ניכר גם בזירה הדיפלומטית. א־שארע מדבר עם כולם, אך לא מתמסר לאף אחד, גם לא לטורקיה, על אף נוכחותה המוגברת בסוריה והתמיכה המשמעותית שהעניקה לו ולמיליציות שפעלו תחתיו באידליב לפני עלייתו לשלטון. שיתופי פעולה קיימים, במיוחד כלכליים וביטחוניים, אך אין מחויבות מלאה ואין תלות מוחלטת בטורקים. זהו ניסיון מודע לשמור על חופש פעולה.
המשטר אינו שולט באופן מלא בכל השטח. בדרום-מערב ובסווידא, במרחב הדרוזי, פועלות מיליציות מקומיות חזקות; בצפון-מזרח הכורדי מתקיימת אוטונומיה בפועל; ובאזורים אחרים פועלים כוחות עם נאמנויות שונות - חלקם מקומיים, אחרים בקשר עם שחקני חיצון.
המשמעות היא שהשליטה של המרכז חלקית, ולעיתים נשענת על הסכמות זמניות יותר מאשר על כפיפות מלאה.
הכוח מופעל בצורה שונה ממקום למקום. מול הכורדים ניכרת זהירות ומאמץ להימנע מהסלמה רחבה - מה שמעיד על רמת שליטה גבוהה יותר של המרכז. לעומת זאת, בסווידא נרשמו אירועי אלימות קשים מול הדרוזים. לא ברור עד כמה מדובר בהכוונה ישירה מלמעלה, ולא מן הנמנע שחלק מהמעשים נובעים מדינמיקות מקומיות - כמו תאוות נקם ומשקעי עבר בין קבוצות. כך או כך, נותר פער: יש אזורים שבהם השלטון מצליח לרסן ולהכווין, ואחרים שבהם שליטתו מוגבלת יותר.
כאן נכנסת לתמונה דמותו החידתית של אחמד א-שארע כמנהיג שפועל בתוך מציאות מחייבת גמישות. האיש, בעברו ג'האדיסט, מדבר בהווה בשפת מדינה, אף כי אינו פועל לפי מודל מדינתי קלאסי. א-שארע הוא אדם ריכוזי, חשדן, הנשען על מעגל מצומצם של מקורבים, אך לעתים מאפשר מרחב פעולה לשחקנים אחרים כשהדבר משרת אותו. היכולת הזו, לא מבוטלת כלל, לפעול בכמה מישורים במקביל -צבאי, מדיני, אזורי - בלי להינעל על קו אחד, מאפשרת לו לשרוד ולבסס שלטון.
מנקודת מבט רחבה יותר, סוריה של היום פועלת בתוך מערכת רב־קוטבית: באזור אין שחקן אחד שמכתיב סדר, ואין בריתות סגורות וברורות. במקום זה יש רשת של אינטרסים - חלקם חופפים, חלקם סותרים - וסוריה מנסה לנווט בתוכה בלי לאבד שליטה.
מבחינת האזור, ובעיקר ישראל, המשמעות ברורה: אין כאן יציבות, אך גם לא כאוס מוחלט. אין איום ישיר מיידי, אך גם אין ודאות. סוריה יכולה להיות שותפה להסדרה מוגבלת ובה בעת זירה להפתעה.
סוריה של א-שארע היא אחד הביטויים המורכבים של המפץ המזרח-תיכוני. מדינה שמנסה להיוולד מחדש מתוך שבר, בהנהגת אדם שמנסה להשיל מעליו עבר, אך אינו מצליח, אולי גם אינו רוצה להיפרד ממנו לגמרי.