האיחוד הדרמטי באמת בדרך לניצחון נתניהו עוד לא קרה, כך הוא צפוי להיראות

לא מזמן הקדשתי כאן מאמר שבו קראתי לגדי איזנקוט להיענות לגודל השעה ולחבור לנפתלי בנט. איזנקוט עדיין לא החליט אם להרים את הכפפה הרותחת הזו. יאיר לפיד הרים, שלא לומר חטף אותה במקומו. לפיד מבין בכפפות אגרוף, אבל גם בפוליטיקה. הוא ובנט ממתינים לגדי, שמתמהמה. הם די מופתעים מכך שאיזנקוט ממשיך לקחת את הזמן. על פי התוכנית המקורית, המהלך אמור היה להתניע אפקט דומינו שיכלול הצטרפות של איזנקוט והקמת הגוש הליברלי הגדול, בראשותו של איש ימין ליברלי, במודל ההונגרי המנצח, שיזניק את המחנה ויזריק אדרנלין חיוני לתומכיו.

עד שזה יקרה, חשוב לציין שיש עוד אופציה על השולחן. היא מוכרת לרוב המעורבים ומדובר בה לא מעט. האופציה המרובעת. מעתה אמרו, לא איחוד משולש - איחוד מרובע. בנט, לפיד, איזנקוט וליברמן. אביגדור ליברמן. כולם יחד, חוץ מיאיר גולן (בקטע טוב) שיתמקד בקולות השמאל. כל האחרים יאחדו שורות, ייכנסו תחת האלונקה שעליה מוטל, במצב קריטי, הגוף המיוסר הקרוי גם מדינת ישראל, ויישאו אותו לחדר המיון, שם יעבור החייאה וייצוב.

מאחורי האופציה הזו עומד סקר. הזמין אותו גוף אקדמי בשם "המכון למחשבה ישראלית", חברים בו לא מעט אנשי רוח ופרופסורים (לא רק אנשי שמאל, אגב), אחד המייסדים והרוח החיה מאחורי הגוף הזה הוא ההיסטוריון המוערך פרופ' אבנר בן זקן. המרכז הזמין ממכון גיאוקרטוגרפיה סקר מושקע במיוחד: ישראל חולקה ל־13 אזורים, בכל אזור הורכב מדגם של מעל 500 מצביעים, על פי הרכב האוכלוסייה (לא כולל ערבים וחרדים).

בחלוקה המקורית יש בישראל 15 אזורים, אבל הוחלט לוותר על אזור אילת־ערבה (אוכלוסייה קטנה מאוד) ועל אזור אום אל־פחם והמשולש (אלקטורט ערבי ברובו). בסך הכל מדובר בקרוב ל־7,000 נסקרים. במילים אחרות, סקר עומק גדול פי 14 מהסקרים הרגילים שאליהם אנחנו נחשפים מדי שבוע באתרים ובערוצי הטלוויזיה. הממצאים מטלטלים למדי.

בלי לצלול לתוך רזולוציות מעיקות מדי, הסקר מראה כי איחוד מרובע של כל מפלגות האופוזיציה למעט יאיר גולן יגרום לכ־11% ממצביעי הליכוד הנוכחיים (לא מצביעי 2022, אלא אלה שמזדהים היום כמי שאמורים להצביע לליכוד) לעבור להצביע עבור גוש השינוי. וזה בדיוק מה שצריך לעשות כדי לנצח: להעביר כמה מנדטים מצד לצד. האיחוד המרובע, על פי הסקר הזה, מספק את הסחורה.

הקהל הנסקר מפולח ברזולוציות עדינות מאוד, אבל התוצאות מדברות בעד עצמן. במחוז חיפה, למשל, 14% ממצביעי הליכוד של עכשיו יעברו לגוש השינוי, אם אכן יכלול את כל מפלגות האופוזיציה (מינוס הדמוקרטים). המכון אף העלה מפה אינטרנטית דיגיטלית ובה החלוקה לאזורים הנסקרים, הקשה על כל אזור תעלה את התוצאות המדויקות שנסקרו בו.

על פי האופציה המוצעת בסקר, מנהיג הגוש החדש (שנקרא "ישראל החדשה") ייבחר בפריימריז אזוריים שיתקיימו בנפרד באזורי הבחירה השונים. על פי הסקר, מודל הייצוג יהיה אזורי והוא יכלול גם רפורמות נוספות, אבל השורה התחתונה פשוטה: הציבור רוצה איחוד. גם כשהסקרים מראים שהשלם לפעמים קטן מסך חלקיו, זה מתעתע. אם יהיה איחוד מלא של כולם, יהיה חישוב מחדש. יהיה אפקט, יהיה מומנטום, לא עוד מפלגות קטנות וקטנות מאוד, גוש אחד של ישראלים פטריוטים שלא נמצאים בדיוק על אותו דף בכל התחומים, אבל כן נמצאים בדיוק באותה משבצת בכל מה שקשור לשינוי הדחוף שצריך לערוך במדינה, לפני שתהפוך להכלאה נחותה בין עסקני הליכוד לעסקונה החרדית.

"כאשר ארבעת הקולות הללו אינם מתחרים אלא מתלכדים", נכתב בסיכום המנהלים המצורף לסקר, "נוצר משהו חדש. לא עוד מאבק בין שבטים, אלא ברית ביניהם. לא עוד פוליטיקה של פירוק, אלא פוליטיקה של חיבור. זהו הרגע שבו הציבור רואה את עצמו משתקף בהנהגה ומבין שהאיחוד אינו עוד סיסמה, אלא מציאות".

על פי עורכי הסקר, רוב מנהיגי סיעות האופוזיציה מכירים את החומר. קיבלו את הנתונים ולמדו אותם. כן, גם ליברמן. על פי כמה עדויות, ליברמן לא פוסל. אולי אפילו תומך. אבל אצל ליברמן אי אפשר אף פעם לדעת עד הסוף (ואז, זה סופי). יכול להיות שהוא בונה על זה שהשיטה המוצעת כאן כוללת מנגנון בחירת מנהיג לגוש החדש. ליברמן, כידוע, כבר הצהיר שהוא מתמודד על ראשות הממשלה. חוץ מבנימין נתניהו, הוא האיש המנוסה ביותר על המפה הפוליטית ובניגוד לנתניהו, הוא גם עקבי ומסוגל לקבל החלטות קשות לפני האסון, לא אחריו.

התמיכה של בנט ולפיד באופציה הזו כמעט מובנית, אבל בתנאי אחד: שבנט נשאר המנהיג. "יש כאן סוג של מילכוד, כי המעבר של תומכי ליכוד למפלגת האיחוד קשור ותלוי גם בעובדה שהמפלגה תקיים פריימריז פתוחים במחוזות הבחירה השונים והמצביעים יחושו שהם חלק מאותו שינוי. אלא שבנט, מבחינתו, כבר נבחר לראשות גוש השינוי. לשכנע אותו לעבור תהליך פריימריס לא יהיה קל, אם כי הסיכוי שלו לנצח בו גבוה".

על איזנקוט כבר דיברנו. דעתי עליו ידועה. ברגע האמת, או נכון יותר כשהוא יחשוב שהגיע רגע האמת, איזנקוט יעשה מה שנכון למדינה. הדבר היחיד שאני יכול להגיד בוודאות הוא, שהאופציה של חיבור מרובע חיה, קיימת ובועטת. ימים, וגם סקרים, יגידו.

לאורך שנות נתניהו האמנתי שהדרך לנצח אותו אינה בהתמודדות "ראש בראש", אלא בתפזורת. היחיד שניצח אותו בהתמודדות של אחד על אחד היה אהוד ברק בשנת 1999, בבחירות אישיות, אבל ברק היה ממותג אז כ"מר ביטחון", הגנרל הפסנתרן שיעשה סדר בכאוס הביביסטי. זה לא ממש הסתייע. מאז, הפעם היחידה שבה נוצח נתניהו (אם נתעלם מבחירות 2006 שבהן פיצל שרון את הליכוד והקים את קדימה) הייתה בתפזורת. בדרך הזו, שבה מול נתניהו מתייצבים כמה יריבים קטנים/בינוניים, שלא מייצרים אווירת חירום בקרב הבייס הליכודי, אפשר "להרדים" את היריב, להתגנב ולנצח. זה בדיוק מה שקרה בהקמת ממשלת השינוי.

אלא שהזמנים השתנו. נתניהו מעולם לא התמודד ראש בראש עם מנהיג ימני באמת. ימני בהרבה ממנו. אז נכון, מכונת הרעל הצליחה להדביק לנפתלי בנט תדמית של "נוכל", אבל חשוב לזכור שבכל הקשור לביביסטים, מדובר ביתרון. להם יש את הנוכל המקורי, העילאי, הראשון במעלה. בעולמם, נכלוליות היא נכס מניב. אבל בסוף, גם האמת היא אופציה. ובעולם האמת, נפתלי בנט (וגם אביגדור ליברמן) התנגד וניסה לסכל כמעט את כל מעלליו השמאלניים של נתניהו לאורך השנים, שהובילו אותנו לטבח שבעה באוקטובר. אלה עובדות שאי אפשר יהיה להכחיש. אפילו נתניהו מתאר אותן בפרוטרוט בספרו האוטוביוגרפי. אפילו לו יהיה קשה להתמודד עם העובדות הללו כשנגיע לרגע האמת. לרובנו יש עדיין זיכרון.

יאיר לפיד התלבט בין נפתלי בנט לגדי איזנקוט. מאז בחירות האסון שהעלו את ממשלת החורבן, תמרן לפיד את עצמו למבוי סתום. יש עתיד, המפלגה הכי גדולה באופוזיציה, הפכה למפלגה הכי קטנה בסקרים. מצד שני, היא מצוידת בקופה גדושת מזומנים, בעשרות אלפי פעילים, עשרות סניפים וראשי סניפים, תשתית יעילה ומתוקתקת וניסיון מצטבר. לפיד קיבל את ההחלטה מהר. הוא לא רצה לערוך תמחור, או בלשונו "לעשות לגדי ביבי". כלומר, להגיד לאיזנקוט שיש לו הצעה טובה מבנט, ולנסות לסחוט תנאים טובים יותר. ההחלטה של לפיד נבעה בעיקר מההבנה שלבנט סיכוי טוב יותר לנצח, בעיקר אחרי הצלחת המודל ההונגרי.

בגדול מה שקרה כאן זה שהמפלגה הגדולה בסקרים (בנט) התחברה למפלגה הקטנה בסקרים (לפיד), אבל קיבלה נדוניה שמנמנה ורשימת חברי כנסת מנוסים ומצטיינים. יכולתו של בנט לבחור אנשים טובים שיוכיחו את עצמם בפוליטיקה של הכנסת היא, כזכור, טעונת שיפור. לפיד קיבל מבנט 12 מקומות עד המקום ה־27 ו־13 מקומות עד המקום ה־30, אבל בלי אפשרות לדילול. על פי הסיכום, כשאיזנקוט יצטרף, הוא יקבל מקומות שלא על חשבון לפיד. אלא שסיכומים כאלה מופרים תמיד בזמן אמת, כשצריך לקבל החלטות קשות.

ויש עוד משהו: בין לפיד ובנט יש כימיה אישית ויחסי חברות ארוכים. זה התחיל ב"ברית האחים" ההיא משנת 2013, וזה מעולם לא נפסק. היו עליות, היו ירידות, אבל ההערכה ההדדית נותרה. זה לא דבר של מה בכך בפוליטיקה הישראלית. לפיד מעריך את בנט, שמעריך אותו בחזרה. החילופים המכובדים ביניהם כשנפלה ממשלת השינוי הדגימו את זה.

"בניגוד לגדי", אומר לפיד בשיחות סגורות, "נפתלי צבר ניסיון. הוא הוביל מפלגה, הוא הקים מפלגות, הוא התמודד בקמפיינים, הוא היה ראש ממשלה, הוא נלחם בנתניהו יותר מפעם אחת, הוא היה בתעלות ובשוחות, הוא מכיר את מכונת הרעל, הוא היה שר ביטחון ושר חינוך ושר כלכלה. הוא בא בשל ומוכן לאירוע. גדי עושה את צעדיו הראשונים. זה כמו לתת למישהו באמצע טירונות להיות מח"ט גולני. גדי הוא איש נפלא, ואני בחיים לא אתדרך נגדו, אבל זה הזמן של נפתלי, וגדי חייב להצטרף אלינו כדי להציל את המדינה שיקרה לכולנו. אנחנו סומכים על גדי שיעשה את זה".

עד שגדי יעשה את זה, נתניהו עושה דברים אחרים. ההתקפה של הליכוד על ועדת הבחירות המרכזית נמשכת כל הזמן, גם מתחת לרדאר. יש כאן הכנה מושכלת ומדוקדקת של האופציה שנתניהו יפסיד בבחירות. במקרה כזה, לא מן הנמנע שהוא פשוט לא יקבל את זה. כמו שהם לא מכירים בנשיא העליון, כמו שהם לא מכירים ביועמ"שית, כמו שהם לא מכירים בשום דבר שאינו הם עצמם, כך הם עלולים לא להכיר בתוצאות הבחירות.

עו"ד אילן בומבך, שאין משימה הקטנה למידותיו, ממשיך לשגר מכתבים לשופט נעם סולברג, ממשיך לערער על הארכת כהונתה של מנכ"לית הוועדה אורלי עדס, וגורמים שונים ממשיכים לערער על בחירתה (במכרז) של היועצת המשפטית החדשה של הוועדה. לכל זה אפשר לצרף, כמובן, את מכונת הרעל שכבר קיבלה את ההוראות הרלוונטיות. אחד, יותם זמרי, כבר ירה את יריית הפתיחה בערוץ 14: "אני לא סומך על השמאל שלא יעשה הכל כדי לעוות את תוצאות הבחירות, הוא שולט בעמדות כוח, הוא מינה יועצת משפטית לוועדת הבחירות שאני לא מכיר את הכישורים שלה, אני לא סומך על זה שהשמאל והדיפ סטייט ובג"ץ, כולם, לא יזייפו את תוצאות הבחירות".

במילים אחרות, מי שנדהם מניסיון הפריצה ההמוני לתוך בית המשפט העליון בשבוע שעבר, מהשתלטות החרדים הקיצוניים על חצר ביתו של קצין המשטרה הצבאית הראשי השבוע, ומאירועים דומים של ריסוק המשילות ושאריות הממלכתיות שעוד נותרו כאן, שיכין את עצמו לעלייה על ועדת הבחירות המרכזית בשעת ספירת הקולות. ומשהו קטן: "השמאל" לא מינה את היועצת המשפטית החדשה של ועדת הבחירות המרכזית. היא אשת מקצוע מוערכת ביותר, שמונתה לאחר הליך מכרזי רב־שלבי מקצועי. היא מנוסה מאוד בכל הקשור לסייבר ו־AI, התחומים הנדרשים ביותר לתפקידה, ומי שעמד בראש הוועדה שמינתה אותה הוא השופט נעם סולברג, איש ימין, דתי, מתנחל ושמרן. תסמכו על החברים, אם יהיה צורך, אז גם הוא יהיה דיפ סטייט.

ערוץ 14 יצא השבוע לקמפיין חדש שמעורר געגועים לקודמיו. קמפיין "המרד". זוכרים את תיאוריות הבגידה הזכורות לרע? אז כזה, רק אפילו יותר מגוחך. כפי שידוע, תיאוריות קונספירציה נדרשות להישען על בדל עובדתי כלשהו, שעליו אפשר יהיה לבנות את תילי התילים של האגדות וסיפורי העם. כך קרה עם "המרגל מהדרום", שהרי היה באמת קצין כזה שהתחזה למי שהוא לא והצליח לחדור לפורומים סודיים ביותר בראשית המלחמה, כך קרה במקרים רבים נוספים.

הפעם, נוצר צורך דחוף להגן על אחד האנשים הרקובים והמרקיבים שפועלים במחוזותינו, הלא הוא יונתן אוריך. האיש הזה הוא אחד החותמים הראשיים על מגילת השיסוע והפירוק של החברה הישראלית. הוא המוח הרעיל מאחורי מכונת הרעל, הוא היצרן של רוב העלילות והטינופים שיצאו מסביבת נתניהו. נוסף לכל זה, הוא גם מעורב או חשוד בשתי פרשיות: קטארגייט ופרשיית גניבת החומרים הסודיים וההדלפה הפושעת ל"בילד".

מהו הבדל העובדתי שעליו בנו השופרות, בהנהגתו של ינון מגל, את הקונספירציה? אמירה של ראש המוסד דדי ברנע, שפורסמה אצל גידי וייץ, שלפיה "קשרי לשכת נתניהו עם קטאר לא פגעו בביטחון המדינה". הכותרת הזו הוצאה מהקשרה והפכה לקרדום, שלא לומר גרדום לחפור בו בידי מכונת הרעל. הנה, שפכו את דמו של אוריך הצדיק. אין פגיעה בביטחון המדינה! מה רוצים ממנו, למען השם? תתנצלו!!!.

זה אפילו יותר מגוחך ממרוץ שערך השבוע אחד מליצני הערוץ, אחד בשם שלזינגר, אחר פעיל מחאה בשם אייל יפה, בטענה שהוא שוקל לחזור ל"פעילות ציבורית" אף שתלוי ועומד נגדו כתב אישום (הטרדת שוטרת או משהו). הערוץ שכל הווייתו וקיומו הם להגן על ראש ממשלה שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, ועל ממשלה וקואליציה שחלק נכבד מחבריה הם או נאשמים, או חשודים, או מורשעים, או נחקרים (שלא מתייצבים לחקירותיהם) או גם וגם - נטפל לאיזה אלמוני ששוקל "פעילות ציבורית".
הם אפילו לא מסוגלים להבין את גודל הפרודיה והגרוטסקה שלהם, על עצמם. מצד שני, יכול להיות שהם מבינים שפעילותו של נתניהו אינה מוגדרת "פעילות ציבורית". מדובר בפעילות אישית ופופוליסטית פר אקסלנס.

נחזור לאוריך ולראש המוסד. הדברים נאמרו במפגש של דדי ברנע עם "מערכת" ערוץ 14. החברים הציבו מלכודת לרגליו של ראש המוסד. הוא זיהה אותה, ניסה לעקוף אותה, אבל לא ממש הצליח. כשנשאל על קטארגייט, אמר ביושר שהוא לא בקיא בחומר, החקירה לא מנוהלת על ידי המוסד אלא על ידי השב"כ, וצריך לשאול בשב"כ, לא אותו. כשהמשיכו ללחוץ עליו, הוא אמר שמנקודת הראייה שלו, הוא לא זיהה פגיעה חמורה בביטחון המדינה שעולה מהפרשה הזו. הם לקחו את האמירה הזו, בודדו אותה, וחוגגים עליה כמוצאי שלל רב. נקווה רק שלא מדובר בשלל קטארי.

ראשית, אין לדדי ברנע שום נפקות לענות על שאלות בנושא קטארגייט. המוסד לא ממונה על שמירת הסוד. המוסד לא ממונה על ריגול נגדי בארץ. המוסד לא ממונה על חקירות ביטחוניות בארץ. המוסד לא קשור לחקירה ולא נוגע בה. כל אלה נתונים בידי השב"כ. אבל זו רק ההתחלה. כי המוסד, בנושא הקטארי, צריך בעצמו לענות על שאלות לא קלות. המוסד הוא השושבין של הסקנדל הקטארי. המוסד הוא זה שדחף כל השנים את קטאר, על חשבון מצרים. המוסד הוא זה שעודד את הקשר עם קטאר, למרות מידע מודיעיני ומסמכים מפורשים (שנחשפו אצל עמרי מניב) שלפיהם קטאר היא עמוד התווך העיקרי של חמאס, היא האחראית העיקרית לבניין הכוח של חמאס ולביצור מעמדו, היא העוגן העיקרי של חמאס.

לשאול את דדי ברנע על ההיבטים הביטחוניים של קטארגייט זה כמו לשאול את שרה לאן נעלמו המתנות שהוענקו ללשכת ראש הממשלה (פעמיים). הוא פסול לעדות. הוא, יחד עם נתניהו, אחראי לליבת הכשל הקטארי. המוסד, בהנהגתו של ברנע, הוביל את התפיסה שלפיה קטאר היא לא נטל, אלא נכס. מנוף אזורי שבו צריך להשתמש. המנוף הזה התברר בסופו של דבר כעמוד התלייה שעליו תלו אותנו.

התפיסה הזו היא הקונספציה והיא זו שהתפוצצה לנו בפרצוף בשבעה באוקטובר. ולכן, לא שאלות על קטארגייט צריך לשאול את דדי ברנע, אלא דרישות להסברים ולקחים מהקונספציה האסונית הזו. על הדרך, זה כמעט גרם להרס השלום החשוב עם מצרים. היחיד שאחראי לסיפור הקטארי יותר מברנע, זה נתניהו עצמו. שהרי הוא המפקד העליון של המוסד. אבל לא צריך את כל זה כדי להבין את גודל האבסורד. כפי שנכתב כאן פעמים רבות, ההיבטים הפליליים או הביטחוניים של הפרשה עדיין לוטים בערפל. מה שברור הוא ההיבט הציבורי, הערכי, המוסרי, המערכתי. העובדים הכי בכירים סביב נתניהו, בלשכת ראש הממשלה, מקבלים שכר מהמדינה שמממנת את טרור חמאס, עושים לה יחסי ציבור ומנהלים "מבצע השפעה" בשמה, תוך פגיעה ממשית בשלום האסטרטגי עם מצרים. אלה עובדות.

האם דדי ברנע חי בשלום עם העובדות האלה? האם כמי שבילה במוסד עשרות שנים, הוא לא יודע שהעסקת עובדים בתוך האקווריום של מנהיג מדינה זה החלום הרטוב ביותר של ארגוני ביון? הרי אם היה מגיע אליו ראש "תבל" ומספר לו בסוד שהמוסד הצליח לייצר יחסי עובד־מעביד עם בכירים בלשכת האמיר של קטאר, הוא היה מעניק לו מיד בונוס.

ועוד לא דיברנו על העובדה שקטאר היא מנוע האנטישמיות מספר אחת בעולם, היא זו שמפעילה את אל־ג'זירה לערעור המזרח התיכון כולו והכפשת ישראל, והיא זו שחגגה את 7 באוקטובר יחד עם מנהיגי חמאס בדוחא. יש בידי ישראל מספר גדול מאוד של מסמכים שמצביעים על כך שחלקה של קטאר בטרור חמאס, בבנייתו, הצדקתו, טיפוחו ועידודו - הרבה יותר גדול מכפי שידענו קודם.

ומאותה קטאר, האדונים אלי פלדשטיין, יונתן אוריך וישראל איינהורן קיבלו ריטיינר נדיב. אז אחרי שנתנצל בפני אוריך ונציע לו פיצוי נדיב (אם אפשר בקרטוני ערק), נשאר רק לשאול מדוע "שרוליק" איינהורן, טאלנט נוסף שעבד בשירות קטאר והפעיל אחרים, נמנע מלחזור למכורתו האהובה כבר שנתיים ימים. אם אין פרשה, יתכבד שרוליק וישוב הביתה. אמא דואגת (ובינתיים מאשרת את מינוי רומן גופמן לראשות המוסד).

אין מחלוקת על כך שיונתן אוריך עבד כלוביסט עבור קטאר, נכון? אז אני רק שם כאן את העובדה שבארה"ב יש חוק שאם אתה עובד עבור הממשלה, בדרך ישירה או עקיפה, והסתרת מהממשלה את העובדה שאתה לוביסט עבור ארגון זר או ממשלה זרה, אתה הולך לבית הסוהר. מה גם שבמקרה הזה לא מדובר בסתם מדינה זרה. מדובר בשטן הכי גדול שקם מולנו, חוץ מאיראן, בעשור האחרון. את זה לא אני אמרתי. את זה אמרו אנשי ראש הממשלה, מיאיר נתניהו דרומה, עד שהתברר ש"יונתן" האהוב קיבל שם מאות אלפי שקלים.

לסיום פרק זה, סיפורון: האחריות על המחדל המודיעיני והמבצעי העצום של 7 באוקטובר מוכרת. נושאים בה הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר, ובכירים נוספים בשני הארגונים הללו. המוסד התחלק איכשהו מ־7 באוקטובר כמעט בלי להישרט. רץ בין טיפותיו הכבדות והאדומות מדם של המבול כמעט בלי להירטב. חודשים לא ארוכים אחרי 7 באוקטובר כינס דדי ברנע פורום מוסדי בשם רעו"ם. ראשי ענפים ומעלה. זה פורום שהקים קודמו, יוסי כהן, וברנע לא ביטל. פגישה פעם ברבעון או פעם בשנה, ראש המוסד נושא דברים, עדכונים וכו'.

באותו כינוס עלה, כמובן, שבעה באוקטובר. מדבריו של ברנע ניתן היה להבין שהמוסד לא קשור לאירוע. עד שאחת הנוכחות, כנראה אישה אמיצה, הרימה יד וביקשה להגיד משהו. כשקיבלה את רשות הדיבור, אמרה משהו כזה: למה אנחנו לא קשורים? אנחנו לא ארגון שאמון על מודיעין ועל התרעה? הרי היו מפגשים בין הציר השיעי לאנשי חמאס, היה מפגש בביירות, היו מפגשים נוספים שבהם עלתה תוכנית הפלישה לעוטף. האם עלינו עליהם? האם הבאנו את המודיעין הנדרש? השאלות שלה נותרו ללא מענה.

ואחרי שכתבתי את כל זה: אחריותו של המוסד לשבעה באוקטובר מינורית, אחריות שיורית, בטח בהשוואה לצה"ל, אמ"ן והשב"כ. לדדי ברנע היה שירות ארוך ורב־הישגים ועלילות. גם כהונתו כראש המוסד הייתה ראויה ולא חסרו בה הישגים. אלא שאסור להתבלבל: גם הוא, כמו כל ראשי המערכת, נושא באחריות הכוללת למה שקרה בשבעה באוקטובר, וכשמנסים להלביש עליו תיאוריה שלפיה חקירת קטארגייט היא "מרד" שהכריזו ראשי מערכת הביטחון על השליט, הוא צריך להתנער ממנה. במילותיו הוא.

מראש המוסד נעבור לראש השב"כ. לשעבר. אבי דיכטר. אודה ולא אבוש: יש בי חיבה כלשהי לדיכטר. בתוך ים הגידופים והטינופים של המערכת הפוליטית הוא נשמע, או מתחזה לעיתים, לסוג של קול שפוי למחצה. אני עוקב אחריו מימיו בשב"כ. הוא קיבל את שירות הביטחון הכללי בתקופה הכי מאתגרת בתולדותיו, האינתיפאדה השנייה, והוא הוביל אותו בניצחון הגדול על הטרור, תוך שהוא לוקח אחריות ישירה לפיגועים הקשים של אותם ימים נוראים ומודה, בנאום מכונן בכנס הרצליה, שהשב"כ לא סיפק את חליפת ההגנה הנדרשת לאזרחי ישראל. זו הייתה נקודת חוזק ועוצמה שלו, לא להפך.

אני מביט בו היום בעצב, אפילו תוגה קיומית. כשאני רואה מה נהיה ממנו, אני מבין, לעומק, את פגיעתה של מכונת הרעל, את עוצמתו של הרקב המוסרי ששלטון נתניהו המיט עלינו. מדובר בעוד סמי־קמפיין שפרץ עלינו השבוע, שבמסגרתו טענו הטוענים בשם נתניהו שעזבו את אסון שבעה באוקטובר, זה כסף קטן, האסון האמיתי, הנוראי, התנ"כי, ההיסטורי, שבאמת נחת עלינו, הוא ההסכם שעליו חתמה ממשלת בנט־לפיד עם לבנון בעניין המים הכלכליים.

אני נשבע שלא המצאתי את זה. הראשונה שהובילה את הטענה ההזויה והלא תיאמן הזו, היא מירי רגב. אלא שבמקרה שלה, אין מה לבוא בטענות או בציפיות. באותה מידה, היא תטען בפעם הבאה שהאסון הכי גדול שקרה לעם ישראל מאז מתן תורה הוא מינויו של גדי איזנקוט לרמטכ"ל. אני זוכר את הגברת מהימים שבהם ביקשה סיוע להיקלט במפלגת העבודה, דבררה את ההתנתקות ככלה ביום כלולותיה והייתה המקורבת האולטימטיבית של חברי "פורום חווה" מיסודו של אריאל שרון, הוגי ההתנתקות.

אבי דיכטר הוא סיפור אחר. אמור להיות לו עמוד שדרה כלשהו. אמורות להיות משימות הקטנות למידותיו. אמורים להיות דברים שהוא לא יסכים להגיד, גם אם זה עלול לפגוע בסיכוייו בפריימריז. ולמרות זאת, הוא אמר. הנה, במילותיו המדויקות: "אני מסתכל לאחור, הוא הביא לנו את אחד האסונות הכי גדולים שלנו. הוא לקח 10 קמ"ר, שטח ריבוני ישראלי לכל דבר ועניין, מסר אותו לחיזבאללה, יעני ללבנון, כדי להשיג שקט. את כל זה עשו לפיד ובנט כשהם כבר בממשלת מעבר!".
ראשית, יש אין־ספור אי־דיוקים בדברים. אין בהסכם עם לבנון קשר לריבונות. מדובר במחלוקת משפטית על מה שנקרא "מים כלכליים בלעדיים". המים האלה מרוחקים כ־140 ק"מ מהחופים שלנו. הדבר היחיד שאפשר לעשות בהם זה לחפש אוצרות טבע. אין שם ריבונות, יש שם זכויות כלכליות. אי אפשר להקים שם מאחזים, או יישובים, או חוות חקלאיות, כי מדובר בלב ים (אם כי אני סומך על אורית סטרוק. אם ייתנו לה, היא תצליח גם שם).

אבי דיכטר, אדם שהיה ראש השב"כ, אדם שישב בקבינט החורבן בממשלת 7 באוקטובר, חושב שההסכם ההוא הוא "אחד האסונות הכי גדולים שקרו לנו". לא 7 באוקטובר, חלילה. לא כל מה שקרה מאז בדרום, בצפון, בנשמה הקולקטיבית שלנו. לא האסון במירון ולא האסון בכרמל. ההסכם על המים הכלכליים הוא האסון הכי גדול שקרה לנו.

תגיד, דיכטר, אם זה נכון, הרי נתניהו אמר שעם שובו לשלטון הוא יבטל את ההסכם הזה, נכון? למה הוא לא ביטל? אני יודע, נתניהו לא מקיים הבטחות, ובכל זאת. מדובר באסון הכי גדול, לא? אז תבטלו! באחד הבקרים השבוע, אחרי ששמעתי את דבריו של דיכטר, אמרתי בתוכנית הרדיו שלא אתפלא אם בפעם הבאה שישאלו אותו על 7 באוקטובר, דיכטר יטען שזה קרה בכלל אצל בנט ולפיד. ובכן, הפעם הבאה הייתה כבר למחרת בבוקר. האיש עלה לשידור אצלנו ב־103FM ונשאל על ידי גדעון אוקו על 7 באוקטובר. יכול להיות שזה היה אסון כבד קצת יותר מההסכם ההוא עם לבנון? מה הוא ענה? ש־7 באוקטובר זה לא אסון שאנחנו יצרנו, אלא "טבח שנפל עלינו".

נפל עלינו. איזה באסה. הלכנו ברחובה של עיר בצהרי היום, עסקנו בענייננו ולפתע, מהשמיים, על הראש, נפל עלינו טבח. מה עם אחריות? מה עם ממשלה? מה עם כל מה שנתניהו שינן לנו לאורך כל השנים? מר ביטחון, שומר ביטחון ישראל וכו'? מה עם כל האזהרות וההתרעות? מה עם אין־ספור הפעמים ששב"כ התחנן לחסל את ראשי חמאס? מה עם המכתבים של אמ"ן? האזהרות של ליברמן, של לפיד, של איזנקוט? "טבח שנפל עלינו".

לגבי ההסכם הכלכלי: מדובר באחד ההסכמים המשובחים שעליה חתמה ישראל מיום הקמתה. לבנון הכירה בכל שדות הגז הישראליים הפעילים וסיימה את המחלוקת המשפטית והבינלאומית. ישראל הסכימה ששטח נוסף במחלוקת יינתן ללבנון ברובו, ואנחנו נשמור בו על זכויות של 15%. בדיעבד התברר שבשטח הזה אין נפט ואין גז. אין בו כלום למעט מים מלוחים. קיבלנו הכל, ויתרנו על כלום.
אבל זה לא הכל: אור כרמי חשף השבוע את דיוני הקבינט שהתכנס לאישור ההסכם הזה, כפי שנמסרו לבג"ץ. בדיון אמרו ראש המל"ל, הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש המוסד ברנע, יחד עם גורמי אמ"ן בכירים, ש"שיקולים ביטחוניים ומדיניים כבדים תומכים בחתימה על ההסכם". עוד אמרו הגורמים שאישורו של ההסכם דחוף וחיוני בעת הזו. הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש אמ"ץ, ראש אג"ת, ראש המל"ל וראש המוסד. כולם אחזו בדעה הזו. קונצנזוס.

כולם, חוץ מדיכטר. בפסק הדין אכן נקבע שכל גורמי הביטחון מאוחדים בדעתם שנוצר חלון הזדמנויות ייחודי להשלמת המו"מ, לא ברור מתי החלון הזה ייפתח שוב ואם ההסכם לא ייחתם עלולות להיות לכך השלכות ביטחוניות כבדות משקל וייגרם נזק כבד לאינטרסים של ישראל. כל זה, מפיהם של גורמי הביטחון, כאמור.

עכשיו, אם נאמץ רגע את הגישה של נתניהו, נגיע למסקנה שאם ממשלת בנט־לפיד אחראית לפיאסקו של הסכם המים הכלכליים, אף שחתמה עליו בהמלצת כל גורמי המקצוע, הרי שממשלת נתניהו אחראית לאסון טבח 7 באוקטובר. הרי טענת ההגנה העיקרית של נתניהו היא שכל גורמי הביטחון תמכו במדיניות ה"הכלה" שלו נגד חמאס. לא? ברור שלא. כי ההיגיון של נתניהו גמיש. כשזה מתאים לו, סבבה. כשזה לא מתאים לו, אז תשכחו מזה. בשורה התחתונה, אסור לשכוח גם את העובדות: הסכם המים הכלכליים הוא הסכם מצוין. מדיניות ה"הכלה" בעזה הובילה אותנו לאסון הכבד בתולדותינו. את שמות האחראים על שני אלה, אתם כבר יודעים.