המפלצת התנ"כית עושה קאמבק - והניסוי הנאצי שניסה להקדים את כולם

בשנת 1627, מת הפרט האחרון הידוע של שור הבר ביער יקטורוב שבפולין. המין ההיסטורי, שהלך והתמעט, נדחק באופן סופי אל מעבר לתהום ההכחדה. אך כעת, כמעט 400 שנה לאחר מכן, מדענים נחושים מקווים להחזיר את החיה העצומה הזו בחזרה אל הטבע.

שור הבר היה מין של בקר מאסיבי במיוחד שרמס בעבר את אדמות אירופה ואסיה. יוליוס קיסר תיאר את המין במילים מעוררות יראה: "הם קטנים רק במעט מפיל בגודלם, כוחם ומהירותם יוצאי דופן".

שור הבר היה ידוע בקרניו הרחבות ובגופו העצום, והוא למעשה האב הקדמון של הבקר המבוית המודרני. ניתוח גנטי העלה כי כל הפרות בעולם כיום צאצאיות של כ-80 נקבות בלבד של שור בר, שבויתו באזור המזרח התיכון לפני כ-10,500 שנים, מיד לאחר המהפכה החקלאית. דמיינו שאתם רועים ביזונים, ואז מכליאים אותם במשך דורות עד שהם הופכים לגרסה מוקטנת ונוחה יותר לניהול - זה בערך מה שקרה עם שור הבר והפרה המוכרת לנו היום.

המין הופיע לראשונה בתיעוד המאובנים לפני כ-700 אלף שנה, אך סביב שלהי ימי הביניים אוכלוסייתו החלה להצטמצם בשל ציד יתר ואובדן שטחי מחיה. במאות השנים שלפני הכחדתם, שוורי הבר האחרונים של מרכז אירופה היו בבעלות אצולת פולין, אך סערות פוליטיות החלישו את השפעת הכתר ופעולות השימור כשלו. בדיווח משנת 1630 קבע הכתר הפולני כי שור הבר האחרון בהחלט הייתה נקבה שמתה שלוש שנים קודם לכן מסיבות טבעיות.

אבל הסיפור של החיה המיתולוגית ממש לא אמור להסתיים שם. שור הבר מוזכר בתנ"ך לא פעם, וקיימת סדרה של סברות לגבי זהותו, בין אם מדובר בראם או בתאו המקראי. הקשר היהודי מגיע לשיאו במונח "סעודת שור הבר והלווייתן" - הכינוי לסעודה החגיגית שיערוך הקדוש ברוך הוא לצדיקים בימות המשיח. התיאורים ההיסטוריים מספרים על בשר עסיסי ורך עם טעם פראי וייחודי, מה שמסביר את המקום המרכזי של החיה גם על שולחן המלכים באירופה וגם במסורת - כארוחת הפאר שמחכה לראויים אחרי בוא המשיח.

בספר "המיתולוגיה היהודית" מסופר ש"שור הבר, שכונה גם "בהמות", שכן רחוק מהלווייתן - שכן אילו התקרבו יתר על המידה היה משקלם המשותף מקעקע את הקשתות הסומכות את העולם. שור הבר היה היצור הקדום ביותר בין יצורי היבשה ונראה ספק כהיפופוטם עצום ספק כשור. זנבו היה גדול מגזע של ארז ועצמותיו עבות מצינורות נחושת. הוא משל בכל יצורי היבשה ונהג לרעות בהררי אלף. ייתכן שנוצר ממים, אדמה ואור. כנראה שהיתה לו בת זוג, אבל אלוהים צינן את תשוקתה אליו ואותו עצמו סירס (כפי שעשה ללווייתן) כדי שלא יזדווגו, ישליטו את מינם על העולם ואולי גם ימוטטו אותו תחת משקלם. את הנקבה לא הרג הפעם, רק משום שרצה שהצדיקים ייהנו מבשרה המשובח באחרית הימים. תאבונו של שור הבר היה כה גדול עד כי היה מכלה ביום אחד את כל המרעה שבהררי אלף, אלא שהמרעה היה מתחדש בכל לילה. כדי לרוות את צמאונו היה עליו לשתות מנהר עצום בשם יובל שהיה יוצא מעדן. שור הבר היה יצור רחום ובלתי מזיק ששמר על הציפורים ועל עדרי הבהמות שמגדל האדם מפני חיות הטרף. כל זה לא הפריע לאלוהים להחליט שבאחרית הימים יהרוג את שור הבר במו ידיו , לאחר שהמלאך מיכאל ייכשל במשימה".

הרעיון להחזיר את המין העוצמתי לחיים אינו חדש, ומסתיר מאחוריו פרק היסטורי אפל. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, שני אחים זואולוגים מגרמניה, היינץ ולוץ הק, החלו בניסויים עצמאיים לשחזור החיה. אולם, כשהנאצים עלו לשלטון ב-1933, הפרויקט קיבל תפנית מצמררת. בכיר המשטר הרמן גרינג זיהה את פוטנציאל התעמולה שקיים בשחזור חיות הפרא מהמיתולוגיה הגרמאנית כדי לפאר את הגזע הארי, והזרים לפרויקט תקציבי עתק.

האחים הכליאו גזעי בקר אגרסיביים במיוחד כדי להתקרב למקור הפראי, ויצרו את "בקר הק" שזכה במהרה לכינוי "שור הבר הנאצי". התוצאה הייתה חיות כה תוקפניות ואלימות, עד שגם עשרות שנים לאחר מכן, חוואים בבריטניה ובאירופה נאלצו להמית חלק מהעדרים המודרניים שלהן, פשוט כי הם היוו סכנת חיים של ממש לציבור.

היום, בניגוד לניסוי הנאצי האלים, הגישה המדעית שונה לחלוטין. ה-DNA של שוורי הבר ממשיך לחיות בתוך הבקר המבוית, מה שמעניק למדענים קיצור דרך גנטי נדיר. כיום, חוקרים משתמשים ברבייה סלקטיבית מבוקרת של גזעי בקר עתיקים כדי לייצר את ה"טאורוס" - גזע מיוחד שדומה ככל הניתן לשור הבר המקורי, אך ללא האגרסיביות של פרויקט הק. מאות מהחיות הללו כבר הוכנסו לאזורים שונים באירופה בניסיון לשקם את המערכת האקולוגית.

במקביל, גם ממשלת רוסיה עשתה ניסיונות דומים להשבת המין לטבע על ידי הכלאה של ביזון אירופי עם פרה, פרויקט שהוליד עגלים שהזכירו את שור הבר הקדום. אוכלוסיית בני התערובת הללו שוחררה בשמורת טבע בקאוקאסין שמנתה כבר מאות פרטים. המאמצים הללו, שמשלבים מדע מודרני עם היסטוריה מרתקת, מוכיחים שבעידן שבו מדברים על החייאת ממותות - הקאמבק של האב הקדמון של הפרה הוא כנראה ההישג הריאלי ביותר בטבע.