עזיבתו של עבאס עראקצ'י את פקיסטן ללא סבב שני של שיחות עם האמריקאים אינה כישלון דיפלומטי רגיל. היא עדות למאבק עמוק יותר בצמרת האיראנית: מאבק על דימוי, על שליטה בקצב, ובעיקר על השאלה מי באמת מקבל את ההחלטות בטהרן.
טראמפ מקפיד לשדר ביטחון. מבחינתו, המצור הימי והלחץ הכלכלי מציבים את איראן בעמדת נחיתות, ודי בהתמדה כדי לכפות עליה הסכמה לתנאים אמריקאיים. ואכן, לאחר עזיבת עראקצ'י את אסלאמאבאד, טראמפ ביטל את נסיעת שליחיו לפקיסטן והצהיר שאין טעם בעוד טיסות ארוכות לשיחות שלא מניבות דבר.
המצור התודעתי: השאלה היא איך התגובה נראית
אלא שבטהרן קוראים את המציאות אחרת. שם השאלה אינה רק כמה כבד הלחץ, אלא כיצד נראית התגובה אליו. משטר שנבנה על דימוי של עמידה מול "האויב" אינו יכול להרשות לעצמו להיראות כמי שנדחק לחדר השיחות תחת מצור. לכן כל צעד נבחן לא רק לפי יעילותו, אלא גם לפי משמעותו הסמלית.
מוחמד באקר קאליבאף, יו"ר הפרלמנט, לא הצטרף לסבב הזה, אף שהיה מעורב בסבב הקודם של מגעים. היעדרותו אינה פרט שולי. במערכת שבה לחיצת יד עם אמריקאים יכולה להפוך לסמל של התרככות, עצם המגע נעשה מסוכן פוליטית. לא תוכן הפגישה הוא הבעיה, אלא התמונה שהיא מייצרת.
במשטר כזה, דיפלומטיה ישירה אינה רק כלי לפתרון. היא גם סיכון תדמיתי. שיחה יוצרת דינמיקה, דינמיקה יוצרת ציפיות, וציפיות עלולות להפוך לחץ לפשרה. ובעיקר, כל זה מתרחש מול עיני "הבסיס" האידיאולוגי, שמצפה לקשיחות ולא להתקרבות.
לדבר מבלי להצטלם: הטקטיקה של עראקצ'י
לכן, הדיפלומטיה האיראנית פועלת בעקיפין. עראקצ'י לא נעלם; הוא זז. הוא נפגש עם בכירים פקיסטנים, בהם ראש הצבא, המשיך לעומאן, וצפוי להמשיך גם לרוסיה. לפי הדיווחים, איראן העבירה לפקיסטן מסגרת אפשרית לסיום המלחמה, אך הדגישה שלא נקבעה פגישה ישירה עם ארה"ב.
זהו בדיוק ההיגיון: לדבר דרך מתווכים, לעדכן שחקנים אזוריים, להשאיר ערוצים פתוחים, אך לא להיראות כמי שנכנס למשא ומתן ישיר מתוך חולשה. כך ניתן לדבר מבלי להצטלם כמי שמדבר. מאחורי התמרון הזה עומדת מציאות ברורה: עראקצ'י אינו חופשי. הוא הפנים הדיפלומטיות של משטר שההכרעות בו מתקבלות במקום אחר.
קרב הירושה: הדרג המדיני מול משמרות המהפכה
כאן מתגלה קרב הדיאדוכים האמיתי. לא בין איראן לארצות הברית בלבד, אלא בתוך הצמרת האיראנית עצמה: בין דרג מדיני המבקש מרחב תמרון לבין גורמים דוגמטיים שמכתיבים קו קשיח. זהו מאבק על לגיטימציה, על דימוי, ועל עצם הזכות להוביל.
המונח, שמקורו לאחר מותו של אלכסנדר הגדול, מתאר מצב שבו אין יורש ברור, והגנרלים נאבקים לא רק על כוח - אלא על עצם הלגיטימציה לשלוט. זהו מאבק שבו כל צד מבקש לא רק לנצח, אלא להיתפס כמי שמייצג את הקו הנכון. הדרג המדיני - שעראקצ'י הוא אחד מנציגיו - מבקש מרחב תמרון. מנגד, משמרות המהפכה מכתיבים קו קשיח, ורואים בכל סימן להתקרבות איום על זהות המשטר.
במציאות כזו, אין מרכז החלטה אחד ברור. יש מוקדי כוח - וכל אחד מהם נלחם גם על הדימוי שלו בתוך המערכת. לכן עזיבת עראקצ'י אינה מקרית. היא תוצאה של מערכת שבה עדיף לא להתחייב, לא להצטלם, ולא להיראות כמי שחוצה קווים. במערב רואים בשיחות כלי לפתרון. באיראן, ובמיוחד בקרב הגורמים הקשוחים, הן יכולות להפוך לפתח לאובדן שליטה. השאלה, אם כן, אינה רק האם יתקיימו שיחות. השאלה היא מי באיראן יוכל להרשות לעצמו לנהל אותן, באיזה אופן, ומול איזו מצלמה.