מה שהיה אמור להיות מפגש שגרתי, סגור לתקשורת, בין נציגי ישראל ולבנון במשרדי מחלקת המדינה, הפך בתוך שעות לאירוע מדיני פומבי בבית הלבן, עם הנשיא עצמו. מאחורי הקלעים, כך לפי גורמים אמריקנים, עמד שילוב של נסיבות מבצעיות והחלטה פוליטית חדה של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ: לקחת שליטה על האירוע, ולהפוך אותו למפגן כח מדיני.
האמת היא שהאירוע לא הופיע בלו"ז של איש, לא של שר החוץ האמריקני מרקו רוביו, שמכהן במקביל גם כיועץ לביטחון לאומי, ולא של הנשיא טראמפ, מה שכן נכתב, נכתב למעשה בכל יום כמעט בלו"ז של רוביו: פגישות ותדרוכים בבית הלבן, וזה מה שהיה גם אמש, כאיש אחד הגיעו בבוקר רוביו וסגן הנשיא ג'יי די ואנס ואחרים לחדר הסגלגל, ליטול חלק בהערכות המצב השוטפות סביב האפשרות לחידוש הלחימה מול איראן. אלה היו דיונים אינטנסיביים על המשך המצור והאפשרות להסלמה מול טהרן.
במקום להוציא את הבכירים אל מחלקת המדינה, הוחלט לפתע, בלי התרעה או מתן סיבה להביא את השיחות אליהם. הסיבה שהתבררה בהמשך - טראמפ רצה להשתתף. מה שהחל ב"יברך אותם ויקבל את פניהם בתחילת המפגש", הפך לפגישה שהתנהלה כולה בחדר הסגלגל.
הייתה זו ההחלטה של טראמפ: להעביר את הפגישה כולה לחדר הסגלגל, "להעלות את הדרג", כפי שמגדירים זאת גורמים המעורים בפרטים ולפתוח את האירוע בסיומו גם לתקשורת. חתיכת מסיבה תקשורתית זו הייתה, 27 דקות על השעון.
"יש סיכוי טוב מאוד להסכם"
כך, סביב השולחן בבית הלבן, התכנסו לא רק נציגי ישראל ולבנון, בהם שגריר ישראל בוושינגטון יחיאל לייטר והנציגה הלבנונית, השגרירה בארצות הבאית נאדה חמאדה מועווד - אלא גם שגריר ארצות הברית בישראל מייק האקבי, שגריר ארצות הברית בלבנון מישל עיסא, רוביו עצמו וסגן הנשיא ואנס. רובם, למעשה, כבר היו במקום בשל הזירה האיראנית והמעבר לערוץ הלבנוני היה כמעט טבעי.
המסר האמריקני היה ברור, וגם נאמר במילים מפורשות. סגן הנשיא ואנס אמר במהלך החלק הפתוח לתקשורת כי מדובר ב"רגע גדול והיסטורי", והוסיף: "אנחנו עומדים להאריך את הפסקת האש לשלושה שבועות, זה לא היה קורה בלי המעורבות הישירה של הנשיא". שר החוץ רוביו חידד את הקו האסטרטגי: "זה נותן לכולם זמן להמשיך לעבוד על מה שיהיה שלום קבוע בין שתי מדינות שרוצות להיות בשלום".
אבל אולי האמירה המשמעותית ביותר נגעה לליבת הסכסוך. שגריר ארצות הברית בישראל האקבי הדגיש: "הבעיה היא לא לבנון; הבעיה היא לא ישראל. הבעיה היא חיזבאללה".
גם טראמפ עצמו אימץ את הקו הזה, וביקש למסגר את התהליך כהזדמנות היסטורית: "יש סיכוי טוב מאוד להסכם, זה אמור להיות קל יחסית", אמר, והוסיף כי ישראל ולבנון "מאוחדות מול אותו אויב".
שגריר ישראל ברצות הברית לייטר חיזק את המסר, כשהצהיר: "ישראל רוצה שלום עם לבנון ורוצה ביטחון לאזרחיה. אנחנו מאוחדים עם ממשלת לבנון ברצון להיפטר מההשפעה המזיקה הזו שנקראת חיזבאללה. האפשרות לשחרר את לבנון משליטתו היא ממשית". לצד האופטימיות, טראמפ הבהיר גם את גבולות הגזרה: "ישראל תצטרך להגן על עצמה, אבל הם יעשו זאת בזהירות, ובאופן כירורגי".
ההשפעה של זירת איראן
מאחורי הקלעים, ההערכה המרכזית היא כי הארכת הפסקת האש בשלושה שבועות אינה רק הישג טקטי, אלא ניסיון ליצור חלון זמן קריטי למו"מ שלא מתנהל תחת אש. גורמים אמריקנים מדברים על ניסיון "לבנות מומנטום פוליטי" בין הצדדים, תוך ניצול העובדה ששתי המדינות רואות בחיזבאללה איום משותף.
אלא שהסיפור האמיתי רחב יותר והוא מתחבר ישירות לזירה האיראנית. אותם בכירים שישבו בחדר הסגלגל ודנו בלבנון, הם אלה שמובילים במקביל את הלחץ על איראן: המצור הימי שטראמפ רואה בו הצלחה אדירה לשיטתו, איומים צבאיים (אם יסרבו להסכם, נכריע אותם באמצעות המטרות הצבאיות שעוד נותרו) ומשא ומתן מתוח ביותר. טראמפ עצמו התייחס לכך ואמר כי "יש לנו שליטה מלאה על מצר הורמוז, הזמן לא פועל לטובת איראן", והבהיר כי מבחינתו "איראן לא יכולה להחזיק בנשק גרעיני - זה מעל הכל".
החיבור בין הזירות אינו מקרי. מבחינת וושינגטון, החלשת איראן היא תנאי ליציבות בלבנון ולהפך. כפי שניסח זאת שגריר ישראל בוושינגטון לייטר: "לאחר שאיראן 'נחלשה באופן משמעותי', נפתחה הזדמנות "להחליש גם את חיזבאללה ולשנות את המציאות בלבנון".
במילים אחרות, השיחות בין ישראל ללבנון הן לא רק תהליך מקומי, אלא חלק ממערכה אזורית רחבה יותר, שבה ארצות הברית מנסה לשלב לחץ צבאי עם מהלך מדיני. וההחלטה של טראמפ להעביר את הפגישה לבית הלבן? זו כבר לא הייתה רק שאלה לוגיסטית, אלא הצהרה: אני חזק באירוע, הצהרה של נשיא שרוצה להראות שהוא מנהל את העניינים בכל החזיתות: גם מול טהרן, וגם בין ירושלים לביירות.