נתחיל מהסוף: בעוד 4 ימים (מהיום, יום חמישי) יגיעו המלך צ'ארלס ורעייתו קמילה לביקור היסטורי בבית הלבן לציון 250 שנה להולדת ארה"ב הברית ועצמאותה מהממלכה המאוחדת בראשה עומד המלך, צפוי לו גם אירוע של פעם ב-30 שנה בדמות נאום בפני שני בתי הקונגרס במושב מאוחד, דבר שאימו עשתה כאמור אי שם בשנות ה-90 האם טראמפ יילחם באיראן כשהמלך פה? בכלל לא בטוח, למעשה הגמישות אותה הוא מפגין באה מתוך רצון לראות את האיראנים מסכימים למשהו שהוא יכול לחיות איתו ולסיים את הסיפור. אבל בכלל לא בטוח שזה יקרה, והמוכנות להמשך המלחמה בשיאה.
בכירים ישראלים מוכנים היו להישבע אמש ששמעו מעמיתיהם בוושינגטון שיום א' הוא יום הדין (המי יודע כמה) של טהרן, אבל דוברת הבית הלבן הייתה ברורה מאוד: "לא נכון, הנשיא לא הציב לוח זמנים קשיח למתן התשובה האיראנית, העיקר שיתנו תשובה מאוחדת לכלל הפלגים במשטר", וכל זה מראה לנו שהאסטרטגיה של הנשיא טראמפ מול איראן מתבהרת בימים האחרונים לא כמהלך צבאי קלאסי, אלא כשילוב בין לחץ מקסימלי ואיום מתמשך על מנת לבוא ולכפות הסכם. כפי שהסבירה קרוליין לויט, "הנשיא מאריך את הפסקת האש ומעניק גמישות מסוימת למשטר שנפגע קשות… יש מאבק פנימי בין הפרגמטיסטים למצדדי הקו הנוקשה באיראן, ואנחנו ממתינים לתגובה מאוחדת." במילים אחרות: וושינגטון לא ממהרת לתקוף, כי היא מאמינה שהלחץ כבר עובד.
אם בעבר נשיאים אמריקנים נטו להפעיל כוח צבאי ישיר, טראמפ בונה כאן מודל אחר או לכל הפחות משולב. המצור הימי - אולי הכלי המשמעותי ביותר כרגע - הפך למנוף לחץ מרכזי. לפי הבית הלבן, "איראן מפסידה 500 מיליון דולר ביום, היא לא יכולה לשלם לאנשים שלה, האי ח'ארג מלא בנפט כי אין לה איך לשנע אותו". זהו לא רק לחץ כלכלי, אלא ניסיון לייצר שבירה פנימית של המשטר. כאן נכנסת נקודה קריטית: אם להאמין לממשל האמריקני, הם מזהים סדקים אמיתיים בתוך ההנהגה האיראנית. "מה שהם אומרים בפומבי שונה לגמרי ממה שהם אומרים לנו בפרטי", מסר שחוזר שוב ושוב מהבית הלבן.
טראמפ עצמו ממשיך לשדר קו כפול - כמעט סותר, אבל מחושב מאוד. מצד אחד, הוא מבטיח הסכם: "אנחנו במצב טוב מאוד… נשיג את זה כך או כך… הכול יסתדר." מצד שני, האיומים נשארים ברקע: אם לא יהיה הסכם, "זה לא יהיה יפה". ובמקום אחר החריף עוד יותר: "אם לא ייחתם הסכם. נפוצץ תחנות כוח וגשרים." המסר ברור: יש דיל על השולחן, אבל המחיר של סירוב עלול להיות הרסני.
במקביל לדיפלומטיה, ארה"ב ממשיכה לבסס נוכחות צבאית באזור. הגעתה הצפויה של נושאת המטוסים בוש (ע"ש הנשיא בוש האב) למזרח התיכון, יחד עם המצור ההולך ומתהדק, מחזקים את התחושה בוושינגטון שהשליטה נמצאת בידיים אמריקניות. גם המסרים מהמערכת הביטחונית תומכים בכך: הצי האיראני "הושמד למעשה", ואיראן "עברה מלהיות כוח ימי אזורי - להתנהלות של פיראטים". זה אולי ניסוח בוטה, אבל הוא משרת מטרה אחת - להמחיש שהלחץ עובד, ושאין לאיראן הרבה מרחב תמרון.
בתוך כל המהלכים האסטרטגיים, טראמפ לא מוותר גם על הרובד התדמיתי. כך למשל, הודיע כי שמונה נשים איראניות שנידונו להוצאה להורג לא יוצאו להורג בעקבות פנייתו: "אני מעריך מאוד שאיראן כיבדה את בקשתי… וביטלה את ההוצאה להורג." זהו אלמנט חשוב מבחינתו - לא רק כוח, אלא גם הישגים הומניטריים שמחזקים את הנרטיב שלו כמנהיג שמביא תוצאות.
הקו התקיף של טראמפ זוכה לתמיכה איך לא בקרב מקורביו במפלגה הרפובליקנית. הסנאטור לינדזי גרהאם, למשל, בירך על המצור ואמר כי מדובר במהלך "חכם מאוד" שיכול "לשנות את התנהגות המשטר האיראני לראשונה מאז 1979". המסר הזה מתחבר גם לקולות בתקשורת האמריקנית, שמדברים על שילוב של עוצמה חסרת פשרות לצד נכונות להסכם - גישה שמזכירה בעיני חלק מהפרשנים מודלים היסטוריים של הכרעה דרך לחץ.
התמונה שמצטיירת היא של משחק עדין אך מסוכן: איראן תחת לחץ כלכלי וצבאי כבד, הנהגה מפולגת שמתקשה לגבש קו, ונשיא אמריקני שמחזיק "את כל הקלפים". אבל השאלה הגדולה נותרת פתוחה - האם הלחץ יוביל להסכם, או להסלמה. בינתיים, טראמפ בוחר להמתין. לא מתוך סבלנות - אלא מתוך ביטחון שהזמן פועל לטובתו.