המערכה האחרונה הנחיתה על איראן מכות חסרות תקדים: עליונות אווירית, חדירה לעומק ופגיעה בתשתיות רגישות שינו את כללי המשחק. במונחים צבאיים, זהו הישג מובהק - כזה שאין עליו עוררין. ובכל זאת, ההישג הזה אינו מתורגם להסכם דיפלומטי-מדיני שישקף את יחסי הכוחות.
זו השאלה המרכזית: כיצד ייתכן שעליונות צבאית כה ברורה אינה מייצרת תוצאה דיפלומטית תואמת? מדוע המגעים בין וושינגטון לטהרן נראים לעיתים כהתדיינות בין שני צדדים שווי משקל, ולא כהסדרה הנכפית על צד שנחלש? השאלה אינה רק "מי הם הגורמים שמנהלים את העניינים בטהרן", אלא איזו תרבות פוליטית מנהלת אותם. התשובה אינה טקטית - היא תרבותית-אסטרטגית.
במערב, ניהול משברים מבוסס על זמן: הארכות, חלונות, תמרון והנחה שהצד השני יתכנס בהדרגה לפשרה. באיראן, ובמיוחד במעגלים הדוגמטיים של משמרות המהפכה, הזמן הוא כלי לבחינת נחישות היריב. כך נולד פרדוקס: הכלי שנועד לייצר יציבות, ההפוגה, הופך למנגנון שמערער אותה. במילים אחרות, כאשר האיום מתארך, הוא נשחק.
כאן חוזרת השאלה לטראמפ. אם "enough is enough" היה עיקרון נכון בלבנון, מדוע הוא אינו מיושם מול איראן? הארכות חוזרות של הפסקות אש אינן ניטרליות. הן מייצרות תודעה. בעיני טהרן, ובעיקר בעיני מפקדי משמרות המהפכה, כל הארכה היא אות לכך שהצד השני אינו מוכן ללכת עד הסוף. מרכז הכובד נע לכיוון משמרות המהפכה, ודמויות המזוהות עם הקו הקשוח, כמו אחמד וחידי ומוחסן רזאאי, חשות כי ידם על העליונה.
זהו הפרדוקס במאבקו של כוח מערבי מול הרפובליקה האסלאמית של איראן: ככל שמנסים להרחיב את מרחב הדיפלומטיה, כך מתרחב בפועל מרחב הסירוב. הפער בין יכולת להחלטה הוא המקום שבו נשחקת ההרתעה, וללא נקודת חיתוך גם הצלחה צבאית הופכת לאירוע חולף. דגל לבן מצד איראן אינו נראה באופק, ולאמיתו של דבר יש בנמצא שתי אפשרויות בלבד: או שהזמן ייחתך, והלחץ יתורגם לפעולה אמריקנית שתשנה את החישוב האיראני, או שהזמן יימשך, והפשרה שתושג תהיה רחוקה בהרבה ממה שנדמה היום.
אם מבקשים שהלחץ יניב תוצאה, יש להפוך את הזמן לכלי הכרעה ולא לכלי דחייה. בשלב זה הדינמיקה אינה מתפתחת מעצמה, אלא תלויה בהחלטה אחת, והיא אינה מתקבלת בטהרן.