יום העצמאות מסמל את הריבונות הלאומית של עם ישראל, את הניצחון על אויבינו. היה זה הרצל שראה בתנועה הציונית ביטוי לגאולה לאומית של העם שלנו. וכפי שמתאר זאת היטב פרופ' בנציון נתניהו בספרו החשוב "חמשת אבות הציונות", הרצל "נשא ונתן תמיד על שטחי ארץ כבירים וחשב על ארץ ישראל הגדולה מנחל אל־עריש ועד נהר פרת".
כיום ישראל היא מעצמה אזורית שנלחמת שכם אל שכם עם המעצמה ההגמונית העולמית: ארצות הברית. היא תוקפת באיראן, בלבנון, בתימן, בסוריה, וכמובן בעזה. אמנם גבולותיה של ישראל אינם משתרעים על גבולות הארץ המובטחת, אבל ישראל כובשת שטחים, מפרזת אזורים, ויוצרת בריתות עם מיעוטים שיושבים בגבולות הארץ המובטחת.
סיני מפורזת, עזה נכבשה ברובה מחדש, חלקים מדרום לבנון בידיה, חבל הבשן (הר הדרוזים) מוגן על ידינו, ובצפון ב"ארם נהריים", בין נהרות הפרת והחידקל, יושבים הכורדים בני בריתנו. ובין הבשן (חורן) לבין ארם נהריים (חרן) מקשר מסדרון דוד - מסדרון טריטוריאלי צר לאורך הגבול. קריסת הסכמי סייקס-פיקו פותחת פתח לברית המיעוטים בגבולות הארץ המובטחת. וכך ישראל, כמעצמה, זכתה לעומק טריטוריאלי שנדרש כדי להגן על ביטחונה מעמדה של עוצמה ביטחונית, כלכלית ומדינית.
אבל כדי שישראל תוכל להיות באמת ריבונית, יש להבטיח שהעם יהיה מקור הסמכות. זה לא המצב בישראל כיום. בתחילת ינואר 2024, בפסיקת בית המשפט העליון בעניין התיקון לעילת הסבירות, בית המשפט הגדיר למעשה את עצמו כריבון: כלומר, זה שיש לו את המילה האחרונה על כל דבר, כולל על תיקון חוקתי. בכך שינתה הנשיאה בדימוס אסתר חיות את המשטר בישראל מדמוקרטיה ליוריסטוקרטיה - שיטת משטר שבה השופט הוא הריבון, והוא זה שמחזיק במילה האחרונה על כל דבר.
לעיתים, כדי להחזיר את הריבונות לעם ישראל, יש צורך לוותר מעט על ריבונות - שבכל מקרה כרגע אינה מצויה בידי העם אלא בידי השופטים. כי ב"מלחמת העולם" שמתרחשת כנגד הכוח שלקחו לעצמם הפקידים על חשבון העם, יש צורך לשתף פעולה עם מדינות אחרות שמצויות במאבק דומה. בדיוק כפי שאנחנו תלויים בארצות הברית לצורך חימושים במלחמה, כך אנו נלחמים מלחמה משותפת כנגד הדיפ סטייט הגלובלית שגוזלת את ריבונות העם.
ואז באמת נהיה עצמאים. ואז באמת נהיה ריבונים.
פרופ' משה כהן אליה הוא מומחה למשפט חוקתי ומייסד "מסד הארץ"