יש מי ששרדו את טבח 7 באוקטובר, אך לא באמת יצאו ממנו. ליאת צביאלי ופסה אוויצ'או, שני שוטרים שהיו שם מהשעות הראשונות, ממשיכים לשאת על גופם ועל נפשם את אותו בוקר. בין ירי אוטומטי, מחבלים, פצועים שלא היה כיצד לפנות וחברים שנפלו מול העיניים - הם מנסים לשקם את עצמם, ובמקביל להנציח את מי ששילמו בחייהם.
כשהמוזיקה עוד ניגנה, הם כבר הבינו שהחיים שלהם לא יחזרו להיות כפי שהיו. באותו בוקר הם היו שם, בתוך התופת שהחלה במסיבת הנובה והתפשטה אל הכבישים, השדות והבתים. ליאת פינתה מבלים תחת אש, הסתתרה שעות עם שוטרת פצועה ושלחה הודעות פרידה למשפחתה. פסה כבר היה בדרכו הביתה, אך הסתובב לאחור כששמע על הירי - ונפצע בקרב. מאז, בעיצומו של שיקום פיזי ונפשי, הם נושאים את חבריהם שנפלו ומסרבים לשכוח.
במשך כמה רגעים, ואולי אף דקות ארוכות מדי, מי שעמדו במסיבת הנובה עדיין לא הבינו. המוזיקה, ההמון והאורות התערבבו למציאות שלא נראתה להם אפשרית. גם כשהירי החל, היו מי שסברו שזה חלק מהמופע. "בחוסר הבנה של הקהל, שהיה בטוח שזה חלק מהמופע", שיחזרה ליאת. "הם עמדו וצילמו בפלאפונים וחשבו שזה חלק מזיקוקים או משהו, והם גם אמרו את זה - איזה יופי השקיעו בנו".
"מהר מאוד התברר שזה גדול בהרבה ממטח רקטות"
ליאת, שאבטחה את המסיבה, הייתה שם מהרגע שבו הכול התחיל להתפרק. בזמן שהקהל עדיין ניסה להבין מה הוא רואה, הכוחות בשטח כבר נדרשו להכריע בתוך שניות: לאן מזיזים, את מי מצילים קודם ואיך מחלצים מאות בני אדם מתוך זירה שהולכת ונסגרת עליהם. לדבריה, מי שקיבל את ההחלטה לפזר את המסיבה היה מפקד האירוע, סנ"צ ניבי אוחנה, שהיה אז מפקד תחנת אופקים. "הוא כרז ברמקול ופעלנו לפי ההנחיות", היא אומרת.
מהר מאוד התברר שזה גדול בהרבה ממטח רקטות. משש וחצי בבוקר ועד תשע ורבע פעלו ליאת ושוטרים נוספים לפינוי האוהלים ולהוצאת כמה שיותר אזרחים מהמתחם, מבלי להבין עדיין שמחבלים כבר חדרו לאזור. "מבחינתנו אין עדיין מחבלים, לא ידענו שיש מחבלים. ידענו על ירי רקטי לכל כיוון וניסינו לחלץ כמה שיותר אזרחים מהמתחם", היא מספרת. ואז, בשלב שבו נדמה היה שרוב המבלים כבר הצליחו לצאת - התמונה השתנתה באבחה אחת.
"בתשע וכמה דקות, כשרוב המבלים כבר היו מחוץ לשטח המסיבה, אני ויוליה ווקסר דאונוב ז"ל, ודבי דבורה אברהם, שוטרת מג"ב מ' ושוהם כהן - היינו חמשת השוטרים שנשארו באזור החפ"ק המשטרתי, ואיתנו עד 500 מבלים שלא היה להם לאן לצאת. ואז ראינו שלושה טנדרים לבנים מגיעים לכיוון שלנו, פורקים מהם מחבלים ומבצעים ירי אוטומטי לכל עבר".
"הבנתי שאנחנו היחידות שכרגע על הציר"
הרגע הזה, שבו הכאוס הפך למלחמת הישרדות, נצרב בה. שוהם צעק לכולם לברוח. המבלים רצו לכל עבר. חלקם נמלטו עם יוליה, ובהמשך נמצאו 18 מהם הרוגים באמבולנס שנורה באמצעות RPG. עשרה נוספים נמצאו סמוך לבר הקטן עם דבי. שוהם, לדבריה, העמיס אזרחים לרכב, הורה להם להיכנס ויצא בנסיעה - עד שבדיעבד התברר כי גונן עליהם סמוך לטנק עד שעות אחר הצהריים.
ליאת עצמה רצה עם שוטרת מג"ב לעבר הרכב שלה. "פתחתי בנסיעה, יורים עלינו, האוטו היה מחורר", היא אומרת. היא ניסתה להיחלץ דרך השטח ועלתה לציר 232, כמעט עד הכניסה לקיבוץ רעים. שם ראתה דמויות שלבשו מדים, וסברה תחילה שמדובר בחיילים. רק כשהבחינה בגופות ובשוטרים שלא מסייעים לפצועים, הבינה שמשהו אינו כשורה. "החלטתי לפרסס חמישה מטרים מהם - ואז ירו עלינו". השוטרת שלצידה נפצעה קשה ברגלה.
ליאת הבינה באותו רגע שהן לבד. "הבנתי שאנחנו היחידות שחיות כרגע על הציר". היא חזרה לאחור, הרכב נתקע, ושתיהן נאלצו לרדת ולהסתתר בשיחים. גם שם לא היה מחסה של ממש. "בשיח הראשון הבנתי שאנחנו חשופות. אמרתי לה: בואי נדלג לשיח השני. גם שם הבנו שאנחנו חשופות מדי, כי המחבלים הבינו שאנחנו חיות, הסתובבו סביבנו בכביש וחיפשו אותנו".
בתוך שעות, היא שלחה הודעות פרידה
לצידה הייתה שוטרת שנורתה ברגלה ואיבדה את הכרתה. "סתמתי לה את הפה כדי שלא ישמעו אותה", משחזרת ליאת. "אמרתי לה: ברגע שיהיה ירי ארטילרי, אני מושכת אותנו החוצה". במשך שעות הן שכבו כך, בין תשע וחצי בבוקר ל-13:00, עד שחולצו על ידי מסתערבים. רק בדיעבד התברר לה כי מאחוריהן התרחשה גם חטיפתו של רס"ר אורי דנינו ז"ל יחד עם עומר שם טוב, כשהיו חמישה ברכב.
בתוך השטח הפתוח, כשמחבלים סורקים את האזור, ליאת הבינה שהסיכוי לצאת בחיים אינו מובן מאליו. מה שהחזיק אותה, היא אומרת, היה הפצועה שלצידה והידיעה שהיא חייבת לחזור הביתה. "העובדה שיש לי שוטרת פצועה ואני צריכה לשמור עליה בחיים, והאמונה שאני צריכה לחזור למשפחה שלי".
באותן שעות היא שלחה הודעות פרידה - לבעלה, לבנותיה, לאחיה ולאחיותיה, וגם מיקומים, כדי שיידעו היכן למצוא אותן אם לא ייצאו משם. "אמרתי להם שאני אוהבת אותם וסליחה. סליחה לא מתוך המקום של אני מפחדת למות. אני יודעת שכל אחד מהשוטרים עשה את הכי טוב ביום הזה. כולנו היינו רק עם נשק אישי. אני, כשוטרת מנהלה, לא עברתי אימון עם רימון ונשק אוטומטי. לא אימנו אותי להתמודד מול מחבלים".
ביום ההוא איבדה המשטרה 57 שוטרים. "זה המחיר הגדול ביותר שמשטרת ישראל שילמה אי פעם", אומרת ליאת. "ביום הזה איבדנו המון חברים, את רובם הכרתי. אני שוטרת ותיקה כבר 25 שנה".
אבל גם מי שחזר, לא באמת חזר כפי שהיה. "הופרדתי מהמשטרה מסיבות נפשיות לפני חצי שנה", היא מספרת. "זו פציעה שבעצם גם אם היו מסבירים לי אותה, לא הייתי מבינה. זה לחיות את הרגע 24/7. כל דבר מחשיד אותי, אם זו שקית בצד הדרך. זה לא לישון, זה לחיות את האובדן של החברים ושל המבלים כל הזמן".
הקריירה שלה, לדבריה, נגמרה שם. "פרשתי מהמשטרה אחרי 25 שנה, מתוך מקום שבו אני יודעת שעם פציעה כמו שלי לא אוכל לשמור או להגן על אזרח שצריך אותי מחר בבוקר. יש לי פגיעה בשמיעה מהאימונים ופציעה ברגל. לא נפצעתי מירי, אבל יש לי רסיסים בגוף".
ובכל זאת, בתוך כל זה, היא לא מדברת על עצמה במונחים של גבורה - וגם לא במונחים של ניצחון. רק על מי שהצליחו לחזור ומי שלא. "אני שמחה על כל אחד כזה שהחזרנו הביתה. אני כואבת על כל אחד כזה שלא הצלחנו להחזיר, ותמיד נזכור את מי שלא הצלחנו להחזיר".
"למזלנו הוא פספס, פגע באוטו ולא פגע בנו"
במרחק לא גדול משם, אך במסלול אחר לגמרי, גם פסה מצא את עצמו באותו בוקר נכנס לתוך זירת המלחמה, כמעט במקרה. אבל אז, כבר לא באמת הייתה דרך לצאת ממנה. הוא היה שוטר שלקח חלק בכוח האבטחה של המסיבה. סביב שש בבוקר סיים את המשמרת ויצא הביתה, ולאחר חצי שעה נשמעו אזעקות, אך גם הן לא נראו חריגות במיוחד.
"אמרתי: כיף להם, יש אזעקה, המסיבה נגמרה, אפשר להתקפל", הוא מספר. הוא הספיק להגיע הביתה, להתקלח, ואמר לאשתו, שהייתה אז בהיריון, להיכנס לממ"ד. "אמרתי לאשתי: שתי דקות אני בא", מוסיף. אבל אז הגיע הטלפון - ירי באזור המסיבה. הוא לא התמהמה. "שמתי מכנס, נעליים מהר, בלי שרוכים, עם כובע, גופייה שמצאתי מולי. חבר שלי חיכה לי בחוץ. אני עוד לא מבין מה יש שם".
המטרה הייתה לחזור לאזור המסיבה, אך בדרך הכול הלך והשתבש. הרכב שלהם כמעט התנגש בקיר, הם הבחינו בשני טנדרים לבנים ושמעו ירי. "עדיין לא הבנו מה קורה", הוא אומר. "זה מוזר, למה יש אזרח שעומד עם מכנס קצר עם M16 ולידו שוטר בלי נשק?", ואז נשמעו היריות לעברם. "האזרח פגע לנו באוטו. חשב שאנחנו מחבלים. אני עם חלון פתוח, ומבחינתי הוא מזהה אותי, למה שהוא ימשיך לירות? למזלנו הוא פספס, פגע בכל האוטו ולא פגע בנו".
חטפנו צרור, דילגנו למקום אחר - ככה שוב ושוב
הם המשיכו להתקדם, ואז כבר לא היה ספק שמדובר באירוע אחר לגמרי. "הבנו שיש אירוע גדול יותר ואתה לא יודע לאיפה ללכת. השקט היה הכי מפחיד שהיה שם".
בהמשך נתקל פסה במיכאל ליזמי ז"ל, שוטר מתחנת באר שבע, אותו הכיר מפעילות קודמת. ליזמי אמר לו שיש אירוע. פסה ניסה לצרף אותו אליו, אבל הוא בחר לעבור דרך השכונות. פסה רץ אחריו. "קיבלנו צרור, תפסתי מחסה והוא רץ מעליי. ביצענו סיבוב של המבנה, שם איבדתי את מיכאל, לא ראיתי אותו לאן הוא הלך".
הם ניסו להמשיך לנוע, למצוא ציר בטוח יותר, אבל גם זה כבר לא היה קיים. בדרכם פגשו איש מילואים כבן 60, שהזהיר אותם שיש מחבלים. "הוא אמר לי תתקשר למשטרה. אמרתי לו תסתכל עליי, אני שוטר, זה מה שיש. אין משטרה". משם הם המשיכו בהליכה מהירה, דילגו בין רחובות, בין מחסות, בין צרורות ירי. "חטפנו צרור, דילגנו למקום אחר, ככה שוב ושוב".
במגרש חניה שאליו הגיעו, הוא ראה לראשונה את ממדי הזוועה. "הבחנתי בהרבה גופות שהיו זרוקים בכניסה לבניינים. הרבה אנשים מבוגרים שלא הספיקו לרוץ ולא הספיקו להגיע למחסה נהרגו". שם, בין הבניינים, הוא ראה גם את המחבל. "ראיתי מחבל שמסתובב בשיא הנינוחות כאילו הוא הבעל בית. הם לא חששו. זה היה הזוי. מבחינתם הם היו מנהלים את האירוע. הם לא הפסיקו לטבוח באנשים, ואחר כך, בשקט שלהם, מי שבא מולם - ירו בו".
פסה החליט לירות. הוא צעק לחבריו להסתכל עליו, ירה כמה כדורים, קרא "מחבל", ואז יצא שוב. הפעם המחבל כבר חיכה לו. "נתן צרור, פגע לי בברכיים, נפלתי לרצפה". בהתחלה כלל לא הבין שנורה. "חשבתי שסתם קיבלתי מכה מברזל".
"אמרתי להם: תעזבו אותי"
גם כשהבין שנפצע, הראש שלו היה במקום אחר. "אמרתי להם תעזבו אותי, לכו לטפל באיש המילואים". אבל הוא עצמו כבר לא הצליח לקום. "הרגליים לא זזות". מסביב המשיכו אנשים לצאת מהבתים עם סכינים וגרזנים, בניסיון להילחם. "היה לאנשים אומץ, זה הדהים אותי".
בשלב מסוים הגיע גם אלמוג כהן, שהיה בזירה ונטל חלק בלחימה. "הוא ביקש M16. צחקתי שהנשק מונח על הרצפה ואמרתי לו, איזה נשק, מתמודדים עם מה שיש".
רק אחרי שגזרו את מכנסיו, התברר שיש לו פצע ירי בברך. מה שהכעיס אותו יותר מכל, הוא אומר, היה שהפגיעה היא דווקא ברגל ימין. "כי אני ימני". החילוץ שלו היה מסובך, תחת אזעקות, כשמסביב טנדרים ריקים של מחבלים עמוסים באמצעי לחימה. "היה להם ציוד מאורגן", אמר פשה. הוא הונח על הכביש, אבל הפינוי לא התאפשר מיד. "אתה פצוע, אתה לא יכול לרוץ, גם אם יש לידך פיצוץ אתה חוטף הדף, אף אחד לא יכול היה לפנות אותך", הוסיף.
בכל הזמן הזה, גם כשכאביו גברו, פסה המשיך לדווח למפקדים. להתריע שיש מחבלים גם באופקים. "בהתחלה צחקו", הוא אומר. "אמרו לי, מה אתה מסתלבט, אם אתה פצוע למה אתה לא מעולף? איך אתה מדבר? איזה מחבלים יש באופקים". אבל הוא המשיך. "הכוח ההישרדותי שלי תפקד. לא חשבתי על הכאבים שלי".
"הייתי צריך לדווח איפה חברים שלי"
גם בבית החולים, כשכבר הגיע לשם, הוא סירב למורפיום. לא הסכים לשכב. הטלפון, מבחינתו, היה דחוף יותר מהפציעה. "אנשים לא ידעו מה קורה, ואני ידעתי מה קורה והייתי צריך לדווח איפה חברים שלי. ידעתי גם מי נמצא במסיבה. אמרתי להם בבית חולים, אל תביאו לי מורפיום, אל תביאו לי כלום. ישבתי ולא רציתי לשכב כדי לא להתעלף, כדי שאהיה זמין לדיווחים".
גם החזרה לאזור הלחימה לא הייתה מקרית. מאחורי ההחלטה לשוב לשטח עמדה סיבה אישית מאוד. אשתו של חברו נורתה. "זו הייתה הסיבה שיצאנו למסיבה", הוא מספר. "בשבילה יצאנו". לדבריו, ליאת היא זו שהחביאה אותה בשיחים. בזמן שהוא היה בדרך, הוא ניסה להבין דרך השיחות אם היא עדיין מחוברת, אם היא חיה. בסופו של דבר, היא ניצלה יחד עם ליאת אחרי השעה 13:00.
מאז אותו יום, השיקום שלו נמשך - פיזית, אבל לא פחות מכך נפשית. אלא שאת הפוסט טראומה, כמו רבים אחרים, הוא לא זיהה בהתחלה. "כל פעם התקשרו אליי מאגף השיקום, קח פסיכולוג, דבר איתו, וזה לא עניין אותי. אמרתי להם תעזבו אותי, תעזרו לאלה שנלחמים עכשיו בשטח. אני בסדר, אני במקום בטוח. לא הבנתי, ופתאום אתה מקבל את הכאפה שזה לא עוזב אותך". ליאת משלימה אותו. "חלק מהפוסט טראומה, שאתה מרגיש כל הזמן בלחימה, אתה אומר אני בסדר, תטפלו במי שנמצא בשטח".
"אולי אני פוגע בהם - כי אני חזרתי והבנים שלהם לא"
אבל אצל פסה הזמן פשוט נעצר. "אם תגידו לי עברו 928 ימים, אני לא מאמין. מבחינתי זה קרה אתמול". הוא מביט בתמונות של חבריו שנרצחו, ומתקשה לשאת את עצם העובדה שהוא נשאר. "אני מסתכל על תמונות של חברים שלי שנרצחו ואני מתבייש. למה חזרתי והם לא. גיבור הרי זה מי שלא חזר. שלא יקראו לי גיבור. זה אולי מזל, אבל לא גיבור. כל יום אתה קם בבוקר ומחכה שיגיע הלילה, אתה לא קם בציפייה ליום חדש".
הבושה הזאת מלווה אותו גם במפגש עם המשפחות השכולות. "כשאני רואה את הילדים של חברים שלי שנהרגו, אתה מנסה לברוח מהם, כדי שיהיה כמה שפחות אינטראקציה. אני רואה אותם ואני מתבייש. אולי אני פוגע בהם, אפילו שהם רואים אותי, כי אני חזרתי והם לא".
ועדיין, גם היום, הוא לא שואל את עצמו אם היה צריך לבחור אחרת. "אין דבר כזה שלא הייתי יוצא באותו בוקר. הרי הייתי בבית כבר אחרי מקלחת". אפילו לאשתו, שנפצע, הוא שכח לעדכן. "רק מישהי מהבית חולים אחרי עשר שעות אמרה לה". מה שהעסיק אותו, לדבריו, היה רק דבר אחד: "מה קורה עם החברים בשטח ואם הם מקבלים עזרה". וגם היום, הוא אומר, היה יוצא שוב. "אם הייתי צריך לבחור אם לא, המצפון היה אוכל אותי יותר".
ממשיכים להנציח
השיקום של שניהם קיבל בית. מקום שאפשר להגיע אליו שבורים, כואבים, שותקים, ולהרגיש שמבינים. ליאת מספרת שהגיעה לבית הלוחם כבר חודשיים אחרי שנפצעה. "זה היה הטלפון הראשון שהזמינו אותי לשם". מאז הצטרפה לקבוצות תמיכה נפשית, כולל קבוצות ייעודיות לשוטרים פצועים. "זו חוויה אחרת", היא אומרת. היא מספרת על טיפולים אלטרנטיביים, פיזיותרפיה, מפגשים שבועיים, ואפילו ריטריט בקפריסין. "זה פשוט בית לפצועים. שאני יודעת שיש לי מקום לגשת אליו, לשבת שם ולהיות שם בלי לדבר אפילו. יש שם אחים פצועים כמוך שמבינים מה אתה עובר. יש שם שוטרים שמחבקים אותך, כאלה שנלחמו במקום שבו נלחמתי. בית הלוחם זה מקום שאני יכולה לצעוק לכולם להגיע לשם".
גם פסה מלווה בתהליך השיקום מאז נובמבר 2023 בבית הלוחם באר שבע של ארגון נכי צה"ל, אך מודה שרק בדיעבד הבין שהפצע העמוק יותר הוא זה שנשאר בראש. וגם עכשיו, בזמן מלחמה, הפחד שלו כבר לא עובד כמו אצל כולם. "במלחמות לא נכנסתי לממ"ד. מבחינתי זה מלכודת. מבחינתי אני רק מחכה למחבלים שיבואו לדפוק בדלת. הטיל לא מרתיע אותי". והם ממשיכים להנציח: את החברים שנלחמו לצידם, את אלה שלא חזרו, את מה שהיה שם, ואי אפשר באמת להסביר למי שלא היה.
שתיקה שאין בה הסבר, אבל יש בה הכרה
כששואלים אותם מה רק הם מבינים שאחרים לא באמת יכולים להבין, התשובה מגיעה כמעט מיד. פסה אומר: "אני מקבל אוויר כשרואה אנשים שהיו איתך בלחימה. אני מוריד מסכות". ליאת מוסיפה: "רק אנחנו יכולים להבין אותנו. הכול מובן בינינו, זר לא יבין זאת. אנחנו יכולים לשבת ניצולים ביחד ארבע שעות בלי לדבר".
אולי זו תמצית הסיפור כולו. לא רק מה הם ראו, לא רק מה עשו, לא רק איך שרדו, אלא גם מה נשאר אחר כך. החיים שאחרי לא נמדדים רק בפציעה, בשיקום או בזיכרון, אלא גם בשתיקה הזאת שבין מי שהיו שם. שתיקה שאין בה הסבר, אבל יש בה הכרה.
ביום שבו מסיבת טבע הפכה לזירת טבח, ליאת צביאלי ופסה אוויצ'או עשו מה שיכלו כדי להציל אחרים. מאז הם ממשיכים לעשות את מה שאפשר כדי לשאת את מי שלא ניצלו. לא לתת להם להיעלם אל תוך המספרים, הטקסים והכותרות. לזכור את הגבורה שלהם, את המשפחות שלהם, ואת המחיר שנמשך הרבה אחרי שהירי נפסק. "לא נזכור אותם רק בטקסים וביום הזיכרון", אומרת ליאת. "המשפחות חיות עם החוסר הזה כל השנה".
ובסוף, אולי זה מה שהם מבקשים מאיתנו באמת: לא רק לזכור איך נפלו, אלא גם איך חיו, איך נלחמו, ואיך מי שנשארו ממשיכים לשאת אותם, יום אחרי יום.
עידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל: "ביום הזיכרון אנחנו מרכינים ראש בראש ובראשונה לזכר הנופלים שעמדו בחזית ושילמו את המחיר הכבד ביותר למען ביטחון המדינה. לצידם, אסור לנו לשכוח גם את גיבורות וגיבורי מערכת הביטחון שנלחמו במערכות ישראל, איבדו חברים ונפצעו, וחזרו משדה הקרב כשהקרב ממשיך להתנהל בתוכם מדי יום. האחריות שלנו כחברה, לצד הנצחת אלו שאינם, היא גם לעמוד לצד מי שנשארו בחיים- ללוות אותם, להכיר ולהוקיר את פועלם ולהבטיח להם שיקום אמיתי ומלא".