מהומה בטקס הזיכרון בבית העלמין הדרוזי - השר אלי כהן חטף האשמות | צפו

בבית העלמין הצבאי בעוספיא הסתיים (שלישי) במהומה קטנה טקס יום הזכרון המרכזי של העדה הדרוזית בישראל. שניים מהנוכחים התפרצו בסיום הטקס כנגד השר אלי כהן שנשא את הנאום המרכזי בשם הממשלה. "הדברים חלולים", טענו המוחים בסיום, "ההבטחות חסרות בסיס. את הבתים של הבנים הורסת ממשלת ישראל, לא טילים מאיראן".

בנימה רגועה יותר אבל כנגד אותם הדברים מחה השיח מואפק טריף בנאומו וראש המועצה המקומית דלית אל כרמל, רפיק חלבי, בדברים שאמר לוואלה. הדרוזים כרתו ברית עם עם ישראל, אבל התסכול גדול מול כפיות הטובה בחיקוק חוק הלאום חוק קמניץ. הסבלנות פוקעת.

"לדאבוני, המדינה נפקדת בחיי משפחות הנופלים ובני העדה, אלפי בתים שנבנו כאן בכרמל וביישובים הדרוזים, טרם הוכשרו, ללא חיבורי חשמל, לצד הליכי אכיפה וקנסות המגיעים למאות אלפי שקלים, הם עדות חיה למחדל המדינה המתמשך מזה עשרות שנים",אמר השיח.

"בני העדה הדרוזית נלחמו למען המדינה ויילחמו על הזכויות שלהם במדינתם, למען ברית החיים וברית שווים. על המדינה, נטל ההוכחה והעשייה, לא עוד הבטחות, חייבים לעשות - זו העת למעשים."
 
הוא גם הקדיש מדבריו לבני העדה שמעבר לגבול וציין "מדינות העולם - הטוענות כי הן מדינות העולם החופשי, צופות בנעשה כנגד הדרוזים בסוריה ואינן עושות, אפילו לא פועלים להכנסת סיוע הומניטרי. רק העם היהודי ומדינת ישראל עמדו לצד בני העדה הדרוזית".

לדבריו, המצב בסוריה הוא עדות למתרחש במזרח התיכון, "על המדינה להיות ערוכה ולסמוך רק על צה"ל וכוחות" הביטחון, ולא להבטחות סרק של מחפשי רעתנו".

448 חללים דרוזים מונצחים בבית העלמין הזה, הראשון של העדה הדרוזית והגדול בין בתי העלמין הצבאיים של כפרי העדה בכרמל ובגליל שראשון המונצחים בו הם חסן אבו רוקון וחסן עזאם שנפלו ב-1938, עשר שנים טרם הקמת המדינה. שמות כולם מופיעים על קיר אבן בבית העלמין אבל רק חלק מהם קבורים בבית העלמין הזה. זה עשרות שנים שחללי הכפרים בגליל נקברים בבתי עלמין צבאיים ביישוביהם. את פני הבאים בשער בית העלמין ביום הזכרון מקדמים בנות ובני הנוער העובד והלומד הדרוזים בחולצות כחולות.

שעה ארוכה לפני הטקס בבית העלמין בעוספיא עולים בני המשפחות על קבריהם של יקיריהם. על המצבות הצבאיות "כרית" עליה שם הנופל בערבית ובעברית. הם ניצבים לצידם בעת שמתקיים הטקס. בשונה מהטקס בבתי העלמין הצבאיים ברחבי ישראל, כאן קורא שיח מואפק טריף, המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית בישראל את "סוראת אל פתיחה", הפרשה הפותחת את הקוראן הספר הקדוש בו מאמינים גם הדרוזים. אח"כ משמיע השיח גם נאום, ואחריו נציג הממשלה מדבר אודות הברית עם העדה הדרוזית. הטקס הפורמאלי מסתיים במטח כבוד מתקיים על מגרש המסדרים, שבקצהו האחד לפיד אש תמיד, שלצידה מניחים זרים. הטקס הרשמי מסתיים בהנחת זרים, שירת התקווה ושלושה מטחי כבוד שירתה היום כיתה של חיילי גולני.

נציג הממשלה היום היה השר אלי כהן. אלוף דן נוימן, מפקד המכללות הצבאיות ייצג את צה"ל. נציג משטרת ישראל היה תת-ניצב עמי נידם, סגן מפקד משמר הגבול. מפקד הטקס היה רב-סרן איהב כיוף. הנחה טרביה טרביה מנהל בכיר באגף להנצחת החייל במחוז צפון של משרד הבטחון.

שרת התחבורה מירי רגב הגיעה לחלוק כבוד עם נופלי העיר חולון ובנאומה הדגישה כמה היום הזה נוגע בכל ישראלי וישראלית: "כמעט לכל אחד במדינה יש חבר או אח, דוד או מכר, שאיבד במערכות ישראל. כל אחד נושא סיפור מיוחד, געגוע למישהו, תמונה אחרונה או שיר שמזכיר. אין מילים שיכולות להביע את עוצמת האובדן, על האהובים שלא ישובו לעולם".

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' נכח בטקס בגוש עציון ואמר: "בשנתיים וחצי האחרונות אנחנו בעיצומה של מערכה, לצד ההישגים הגדולים יש גם מחירים, לצד רגעי השיא והעליות יש גם מורדות אך רוחנו איתנה. אויבנו ראו במאבקים הפנימיים ביננו שעת כושר, אך טעו, ברגע האמת, בטנק במטוס ובעמדה כולנו ניצבים כאגרוף אחד במאבק ההיסטורי שבין הטוב לרע. והטוב סופו לנצח".

השרה מאי גולן התייצבה בבית העלמין בלוד ונשאה דברים: "לעולם לא נלך עוד כצאן לטבח! לעולם לא נעמוד שוב בתור לרכבות ולמשרפות. לא נהיה חסרי אונים מול פוגרומים, רדיפה והתעללות אכזרית של שונאינו האנטישמים - ולא נרכין בפניהם את ראשנו - אלא נגדע את ראשם האכזרי, החולני והמעוות!"

גם שר התרבות מיקי זוהר נכח בטקס יום הזיכרון הממלכתי בעיר אופקים: "כאן בעיר שחוותה את הגרוע מכל, ומול התושבים שגילו עוצמות גדולות, אנו מבהירים לאויבינו: נמשיך להכות בעוצמה את כל מי שיאתגר אותנו, ולא נרפה עד הכרעת המלחמה וניצחון בה".

שר הביטחון לשעבר בני גנץ הגיע אף הוא אל טקס הזיכרון בשדרות, והדגיש את החשיבות האזורית: "שדרות והנגב המערבי כולו, מבטאים את כוח החיים של העם שלנו. ראינו זאת בשבעה באוקטובר בהדיפת מחבלי חמאס מהעיר ומתחנת המשטרה. עיר שגדלה, מתחזקת, בונה ומחנכת. בכאב המפלח את העצמות כאן מול שדות השיש, יש גם תקווה שמפעמת. דוגמה ומופת כמה חזקים אנחנו, כמה אנחנו נכונים להילחם על המקום שלנו והעתיד שלנו".