ה"שעון" בטהרן חדל לציית: המהפך במזרח התיכון

הרפובליקה האסלאמית הייתה מלכתחילה ביטוי מדיני לתפיסת עולם הרואה באיראן נושאת דגל של ציוויליזציה היסטורית, הנאבקת בכוחות שהיא מגדירה כמדכאים ואף "שטניים". עבורה, הזמן שימש כלי מרכזי במאבק מתמשך, כמעט בלתי נמנע. לא במקרה הוצב בטהרן "שעון" הסופר לאחור את קיצה של "הישות הציונית" - סמל לאמונה שהזמן פועל לטובת "מחנה ההתנגדות".

אלא שבמזרח התיכון שלאחר 7 באוקטובר נדמה שהזמן חדל לציית. האלימות הברברית של חמאס החדירה למערכת האזורית קצב אחר, מהיר ובלתי צפוי, ששיבש את כללי המשחק. במקום שחיקה מדורגת נוצרה האצה, ובמקום ניהול זמן הופיע אובדן שליטה בו. חמאס האיץ את השעון מהר מדי ושבר את עקרון "הסבלנות האסטרטגית" שאימצה איראן.

לפי תפיסתה של טהרן, 7 באוקטובר לא נועד להיות נקודת שיא אלא חוליה בשרשרת ארוכה של שחיקה. אולם הזוועות חשפו אמת לא נוחה: "מחנה ההתנגדות" אינו עוד רשת של שליחים עמומים, אלא מערכת אזורית מתואמת - אך גם פגיעה. עבור ישראל, האיום חדל להיות תיאורטי והפך למוחשי. האירוע לא רק זעזע אותה, אלא כפה שינוי פרדיגמה.

כאן התרחש היפוך יוצרות. התגובה הישראלית לא נותרה תחומה לרצועת עזה, היא התרחבה צפונה ומזרחה, ולראשונה זה עשורים גם לעומק איראן עצמה. אותה "ישות זמנית", לפי הנרטיב האיראני, פעלה בשמי איראן ופגעה בתשתיות צבאיות - באופן שחתר תחת תחושת הביטחון של המשטר. מה שנועד להיות מאבק עקיף הפך לעימות ישיר, תודעתית ואופרטיבית.

כך נשמט הבסיס האסטרטגי של טהרן: הזמן הפך מנכס לאילוץ. הקצב המואץ חשף גם את הפערים בתוך המשטר. הדרג המדיני ניסה לבלום ולהציע מרחב תמרון, אך נתקל בהתנגדות של משמרות המהפכה, הרואים בכל פשרה אובדן הרתעה. התוצאה היא מדיניות מתנדנדת בין ריסון להסלמה, בין משא ומתן לאיומים ובין פתיחה לסגירה של מצרי הורמוז. "הסבלנות האסטרטגית" התכווצה לכדי רצף של תגובות מיידיות ולניהול תחת לחץ.

ובעיצומם של שינויים משמעותיים אלה מציינת ישראל 78 שנות עצמאות. במבט היסטורי זהו נתון כמעט בלתי נתפס: מדינה קטנה, מוקפת אויבים, שהוגדרה שוב ושוב כתופעה חולפת, מציגה עליונות טכנולוגית וצבאית וממצבת את עצמה ככוח אזורי מרכזי. מודיעין עמוק, תיאום בין-זרועי ויכולת ביצוע מדויקת יצרו מציאות מבצעית שהדהימה את האזור. תקיפות בעומק של אלפי קילומטרים, שבעבר נתפסו כבלתי אפשריות, הפכו לכלי פעולה.

ישראל שלאחר 7 באוקטובר אינה אותה ישראל: היא פחות מגיבה ויותר יוזמת, פחות נשענת על הרתעה קיימת ויותר מעצבת אותה מחדש באמצעות פעולה מתמשכת, עומק אסטרטגי וגמישות מבצעית. אין בכך כדי להקהות את האתגרים - להפך, הם נעשו חדים ומורכבים יותר - אך מתבררת תנועה ברורה של מעבר מהישרדות לניהול יוזם של המציאות הביטחונית.

ביום הזיכרון ישראל מבכה את בניה. ומתוך האובדן הולכת ומתבהרת הבנה: הסיפור לא תם, הוא עדיין נכתב. המאבק אינו מסתיים בניצחון אחד, אלא מתמשך בזמן, בדורות ובחיים עצמם. האובדן הגדול כואב, אך מתוכו צומחת גם התחדשות.

המעבר החד ליום העצמאות מעורר לא פעם אי-נחת. יש המבקשים להפריד בין האבל לחג, לתת לכל אחד מהם מרחב משלו. אך ייתכן שדווקא הסמיכות ביניהם מבטאת אמת עמוקה יותר: האובדן וההתחדשות אינם שלבים נפרדים, אלא כרוכים זה בזה.

ובדיוק מתוך המקום הזה מגיע גם המעבר. בין צפירת הזיכרון לקול החג, בין שתיקה להכרזה - ישראל ממשיכה. לא משום שהאיומים נעלמו, אלא משום שהיא בוחרת להמשיך למרות קיומם. וביום חגה ה-78, בתוך מציאות של כאב ושל עוצמה, היא אומרת בפשטות: אנחנו כאן כדי להישאר.