חידת בנייתה של הפירמידה הגדולה של גיזה (הפירמידה של ח'ופו) עשויה להגיע סוף סוף לפתרונה. במשך עשרות שנים התקשו מומחים להסביר כיצד פועלים בעת העתיקה הצליחו להרים ולמקם מיליוני אבני ענק - חלקן שוקלות עד 15 טון - ללא מיכון מודרני, וכל זאת מבלי להותיר אחריהם רישומים כתובים על אופן הביצוע.
כעת, מחקר חדש שפורסם במרץ 2026 בכתב העת NPJ Heritage Science מציע את הפתרון לפיו הפירמידה נבנתה באמצעות רמפה ספירלית נסתרת העוברת בתוך המבנה. מדען המחשב ויסנטה לואיס רוסל רויג מאמין שהפועלים השתמשו ב"רמפת קצה" - שביל משופע לאורך הקצוות החיצוניים של הפירמידה, שכוסה בהדרגה עם הוספת כל שכבה חדשה.
במקום להסתמך על רמפות חיצוניות ענקיות שהיו דורשות כמות חומר עצומה, השיטה החדשה אפשרה לפועלים להזיז אבנים בהתמדה כלפי מעלה, מפלס אחר מפלס.
ככה זה נראה
פרויקט בסדר גודל בלתי נתפס
קנה המידה של הפרויקט הוא פשוט מדהים. בסיס הפירמידה משתרע על פני כ-230 מטרים בכל צד, והיא מתנשאת לגובה של כ-146 מטרים. היסטוריונים מעריכים כי היא נבנתה מכ-2.3 מיליון אבני בניין - הישג שדרש תכנון ותיאום יוצאי דופן במהלך תקופת שלטונו של פרעה ח'ופו (בין 2589 לפנה"ס ל־2566 לפנה"ס).
המודל החדש שופך אור גם על משך זמן הבנייה. סימולציות ממוחשבות מעלות כי האבנים היו יכולות להיות מונחות בקצב של אבן אחת בכל ארבע עד שש דקות - קצב מהיר ועקבי להפליא. בקצב כזה, בניית הפירמידה הייתה יכולה להסתיים תוך 14 עד 21 שנים בלבד.
כאשר משקללים פנימה את זמני החציבה, השינוע על הנילוס וההפסקות לפועלים, לוח הזמנים הכולל עולה לסביבות 20 עד 27 שנים - נתון התואם להפליא את ההערכות ההיסטוריות הקיימות.
החללים הנסתרים מקבלים הסבר
אבל אולי ההישג הגדול ביותר של התיאוריה החדשה הוא שהיא מספקת סוף סוף הסבר לתעלומה נוספת: ה"חללים הריקים" והמסתוריים שהתגלו בשנים האחרונות בתוך הפירמידה בעזרת טכנולוגיות הדמיה. על פי המחקר, ייתכן שחלקים מאותה רמפה נסתרת פשוט עדיין קיימים שם בפנים.
"הטכנולוגיה של תקופת הממלכה הקדומה שללה כלי ברזל, תחבורה כבדה על גלגלים וגלגלות מורכבות, אך אפשרה אזמלי נחושת, מזחלות מרוחות במים, חבלים, מנופים, עבודות עפר ודוברות על הנילוס", ציין רוסל רויג במחקרו.
עוד בנושא
סריקות הלוויין במצרים חושפות: ספינקס נוסף קבור מתחת לחולות גיזה?
לא עבדים, לא בני ישראל: גרפיטי מסתורי חשף מי באמת בנה את הפירמידות
החוקר בנה מודל ממוחשב שדימה כיצד הועברו האבנים וכיצד המבנה שמר על יציבותו ככל שהתרומם שכבה אחר שכבה. במרכז המערכת עומדת הרמפה עצמה - שביל מתון המובנה בתוך המבנה החיצוני. מקטעים מהשכבות החיצוניות של האבן הושארו פתוחים זמנית כדי ליצור את נתיב העלייה, ולאחר מכן מולאו ככל שהעבודה התקדמה, מה שהעלים כל עדות נראית לעין לקיומה של הרמפה לאחר השלמת הבנייה.
המבחן האמיתי: טביעות האצבע של הבנאים
נקודת החוזק המרכזית של המודל החדש היא היכולתו להיבדק בשטח. במקום להציע רעיון תיאורטי שלא ניתן להוכחה, המחקר מתאר סמנים פיזיים מדידים שארכיאולוגים יכולים לחפש בפועל.
סמנים אלה כוללים תחזיות ספציפיות כמו "חתימות של מילוי קצוות ושחיקה בפינות" - דפוסים צפויים באזורים שבהם הרמפות מולאו או באזורים שבהם תנועה כבדה במיוחד הייתה גורמת לשחיקה חוזרת ונשנית של האבן.
על פי רוסל רויג, המערכת הזו "מסייעת ליישב בין תפוקת הבנייה, גישה למדידות וסגירה באפס טביעת רגל". משמעות הדבר היא שהשיטה אפשרה לבנייה להישאר יעילה במיוחד, תוך שמירה מושלמת על המראה הסופי והחלק של הפירמידה.
אם חקירות ארכיאולוגיות עתידיות יאשרו את העדויות הפיזיות שנחזו במודל המחשב, הממצאים עשויים לעצב מחדש את ההבנה המודרנית שלנו על בנייתו של אחד המונומנטים המפורסמים בעולם. מתברר שהפירמידה לא נבנתה באמצעות כוח אדם ברוטלי בלבד, אלא באמצעות תכנון קפדני, דיוק הנדסי פורץ דרך - ושיטת בנייה מבריקה שתוכננה להיעלם אל תוך המבנה המוגמר עצמו.