טבח 7 באוקטובר והמלחמה שהחלה אחריו הגדילו את מעגל השכול הישראלי בפתאומיות. מול אלפי ההרוגים ועשרות אלפי הפצועים נדרשה התרחבות מהירה של פעילות גורמי הסיוע. כמו יחידות אחרות, מערך הנפגעים בצה"ל החל בסבב גיוסים מואץ.
בין הנרתמים למשימה היו שלוש נשים שהכירו את האבל מקרוב. יובל איבדה את בעלה בלחימה ברצועת עזה, אחיה של נועם נפל בקרב נחל עוז ב-7 באוקטובר וענבל גדלה בצל הדוד שלא זכתה להכיר. בריאיון לוואלה הן מספרות על מורכבות ההחלטה לעסוק מדי יום בכאב, אך מבהירות כי הפצועים שאותם הן מלוות הם לא הצד היחיד שמרוויח מהעסקה.
בעלה של יובל, הוד שרייבמן, נפל בג'בליה בדצמבר 2024 כמ"פ פלוגת הפשיטה ביחידה הרב-ממדית. הוד גדל בסיירת צנחנים ועבר בין תפקידים שונים ביחידה. לאורך המלחמה היה בחזית, כשאחד השיאים היה השתתפות במבצע לחיסול מנהיג חמאס יחיא סינוואר.
"יומיים הוא לא היה בזמינות, לא הבנתי מה קורה. הוא כתב לי שהכול בסדר, ואז ראיתי את הפרסום על החיסול", נזכרת יובל. "הלב צנח, עשיתי את החיבור והבנתי שהוא קשור. הפלוגה הייתה חלק מרכזי במבצע".
השניים הכירו במכללה לפיקוד טקטי. היא קצינת לוגיסטיקה, הוא קצין צנחנים. "קיבלנו התנסות משותפת, הוא על הניווטים ואני על מינהלות. נפגשנו בתרגיל והיו צחוקים לתוך הלילה. יום למחרת התחלנו להתכתב ומשם נהיינו יחד", היא מספרת.
"הסיכון והפחד כל הזמן היו שם. מ-7 באוקטובר ועד היום האחרון. הייתה המון דאגה אחד לשני", היא אומרת. "לא התכוננו לרגע כזה שלא יהיה כאן. כשהתלבט על תפקיד שהוצע לו בבית הספר למ"כים העליתי את החשש שיקרה לו משהו, שזה ישבור ויהרוס אותי. הוא אמר לי שהוא חייב לעשות את זה. הוא אמר לי 'איך נוכל לגדל את הילדים שלנו אם לא נעשה את זה?'. הוא רצה להחזיר את החטופים ולהילחם על המדינה".
ביום שבו נפל היא התעוררה למשמרת בחמ"ל בסיס הקריה. "זה יום מוזר, מרוח", כתב לה. "ואז התחיל האירוע", היא מספרת. "התקילו אותם מחבלים ואחרי שעות של לחימה הוד נהרג בהיתקלות חזיתית. הייתי בבית, איבדתי כל יכולת פעולה עצמאית. כל עולמי התערער. לא היה לי טעם לחיים. דמיינו חלומות ותוכניות לעתיד, בית, משפחה, טיולים לחו"ל".
ליובל, אישה צעירה, בת 28, התווסף הטייטל אלמנה. "אני לא אותה יובל בלי הוד", היא מבהירה. אבל אז החליטה לפתוח עוד פרק בסיפור. "הכתה בי ההבנה שאני רוצה לחזור למערכת ממקום של שליחות. שנינו שירתנו אותה מתוך מסירות. ואם לחזור - שזה יהיה למשהו משמעותי. גם בשבילי. עברתי למערך הנפגעים מתוך בחירה. רציתי תפקיד של נתינה, עזרה לאחר ברגעים שהכי צריך. כשהעליתי את הרעיון זה לא התקבל בטוב על ידי הסביבה. דאגו לי. אבל כשאני מחליטה משהו אני מחליטה".
"גם ידעתי לשים לעצמי גבול", היא אומרת, "בשכול לא אתעסק. השכול האישי שלי מספיק". כיום היא משרתת כראש תחום ליווי פצועים בבית לוינשטיין. "במערך הפצועים יש תהליך של החלמה, שיקום, חזרה לחיים. לתת כוח למישהו אחר ולקבל בחזרה. רציתי לעבור מסע שייתן לי סיבה לקום בבוקר. הם הפכו להיות הסיבה הזו. התפקיד מצד אחד מקצועי, עם נהלים וגבולות, ומצד שני מאוד אנושי. לב פוגש לב. אם אין כוונה זה לא עובד".
"שם יש מקום של תקווה, אמונה באדם וביכולת שלו לקום. אני עם חיילים ומשפחות ברגעים שבריריים של כאוס ואי-ודאות ומנסה להביא נוכחות אנושית. להיות יד מחזיקה ומתווכת. להיות מי שהייתי רוצה שיהיו עבורי ברגעים כאלה", היא אומרת.
"לא בחרתי בשכול. אני כן בוחרת כל יום איך להתמודד איתו. מהמקום הכי כואב שלי אני מגלה שאני יכולה להיות שם עבור אחרים. להחזיק את השכול שלי ובו זמנית להפריד ולראות את האחר. זה יכול להיות מורכב, אבל השכול שלי לא נעלם", היא אומרת. "לפעמים זה פוגש אותי במקום הכי פרטי. אני בוחרת לפי כל מקרה אם נכון לו שאפתח מולו את המקרה שלי. אם יש לו פניות לכאב של אחר. קרה לי שמשפחות גילו את הסיפור שלי ושאלו למה לא סיפרתי? יש רגעים שזה מציף אותי. זה בלתי נמנע כשכל כך קרובים לכאב".
כחלק מהתהליך, יובל פרסמה ספר על התהליך. "אני מאמינה שגם מהמקום הכי כואב אפשר לצמוח. לא במקום הכאב, יחד איתו. כל אחד עובר משהו ויש משמעות גדולה לסביבה תומכת. לאנשים שמחזיקים. גם בתוך אובדן אפשר לבחור שוב בחיים".
מתן נלקח בשבי, תומר נהרג
תומר ליבוביץ היה אחד מארבעה חברים בצוות פרץ. שלושה נהרגו בקרב הממושך שניהלו במוצב נחל עוז - מפקד הטנק דניאל פרץ, איתי חן וליבוביץ. הנהג, מתן אנגרסט, נלקח בשבי ושוחרר לאחר שנתיים.
"הוא הגיע לגזרת נחל עוז כמה חודשים לפני. הוא והצוות שלו נלחמו עד הכדור האחרון, עד טיפת הדם האחרונה", מספרת אחותו הגדולה, נועם. שבוע שלם ניסו להבין מה עלה בגורלו. "עד שהגיעו לדפוק לנו בדלת".
"במקביל להתמודדות הקשה של לאבד את תומר, החבר הכי טוב שלי בעולם, נכנסתי למסע עם עצמי. מה מכאן הלאה", היא אומרת. "לא ידעתי מה זה קצינת נפגעים. התגייסתי ב-2021 להיות בקרית שליטה ימית - התצפיתניות של חיל הים. יצאתי לקצונה והתפקיד האחרון שלי היה ע' רמ"ד אימונים של זרוע הים".
"ליוו אותי מפקדים מדהימים שהבינו את הצורך בשינוי. הבנתי שאני לא יכולה להמשיך כמו לפני. שאני רוצה להיות קצינת נפגעים. ב-30 של אחי סיפרתי לקצינת הנפגעים שלנו. אמרתי תגידי מה צריך, אני מוכנה לעשות הכול", היא מסבירה.
"כשתומר התגייס לשריון זה מאוד הפתיע אותנו. חשבנו שיהיה בתקן ספורטאי פעיל. הוא היה שחקן כדורעף בליגת העל. לפני הגיוס הוא כינס אותנו להודיע שהוא מוותר על המסלול. שאלנו למה, והוא ענה שהוא מרגיש שזה מה שהוא צריך לעשות. 'דווקא חיל השריון, כי בכל היחידות המובחרות יש אנשים טובים, וגם שם צריך אותם".
"זה ליווה אותי כשהוא נהרג", היא אומרת. "הבנתי שצריך אנשים שיטפלו בשביל אנשים, בשביל המשפחות השכולות. תומר היה בן אדם של נתינה ולב. תמיד באו להתייעץ איתו ולחפש עזרה. הטוב והאור שלו מלווים איתי ביומיום שלי. הוא היה אומר 'אני יכול הכול'. החיים שלי היו אמורים להיראות אחרת, הייתי אמורה להשתחרר, ובתוך התהליך שנכנסתי אליו המשפט הזה החזיק איתי חזק. הרוח והגב והמוטיבציה והלב שלו מובילים אותי בכל דבר. אני מספרת את הסיפור שלו לפצועים. מבחינתי הם האחים לנשק של תומר".
תפקידה הנוכחי הוא סגנית ראש מדור ליווי נכים ומאושפזים בחיל השריון. "כל יום אני מתמודדת עם האובדן מחדש. לא אחלים מזה. אחיה חיים מלאים אבל הכאב תמיד יהיה איתי", היא משתפת. "אני פוגשת הרבה אנשים ששרדו את 7 באוקטובר והממשק מורכב. אבל מה שתומר היה רוצה הוא שמי שחי יחיה את החיים. זו זכות לעזור להם להשתקם. וזו הצוואה שהשאירו לנו".
"ברור לי שאם תומר היה זוכה לראות את מתן אנגרסט יוצא מהשבי הוא היה הראשון לתת לו חיבוק ולעזור לו בכל שלב בדרך", היא אומרת. כשיצא מעזה, היא ידעה שתרצה להיפגש איתו - והוא איתה. "היה מאוד מרגש לראות את מתן. אחרי כל מה שעבר הדבר הראשון שאמר, עוד במסוק, זה שדניאל, תומר ואיתי הם הגיבורים".
"הוא סיפר לי שכשהוא היה בשבי הוא לא היה בטוח שהצוות שלו נהרג, רק שיער. חצי שנה לתוך המלחמה המשפחה שלנו הוציאה שיר שכתבתי והלחנתי לזכר תומר. במנהרות של עזה מתן שמע את אבא שלי מקדיש את השיר לתומר וככה גילה שהוא נהרג. זה היה מצמרר. הוא סיפר שבליל המתקפה ישבו ושיחקו שש-בש, ועל הריצות המשותפות שלהם".
"כשאחותו התגייסה למגב היינו על זה בשיח, אני וכל האחים של צוות פרץ בקשר טוב. הכי ריגש אותי מכולם לספר למשפחות של הצוות על התפקיד. ומתן עצמו גם מאוד התרגש לשמוע. לפני שבועיים הלך לבקר קצינים ברמב"ם, גם הוא לקח על עצמו שליחות דומה. זה מאפיין מי שחווה טראומה גדולה. כל אחד בוחר בדרכו לתת לאחרים. אחותי כבר מדברת על ללכת להיות טנקיסטית. הם עשו הכול, עכשיו תורנו", היא מכריזה.
עבור ענבל הר, האובדן התרחש עוד לפני שנולדה. אחיה של אמה, רועי דומב, נפל בהיתקלות עם מחבלים ברצועת הביטחון בלבנון. "רועי היה מאוד נוכח בילדות שלי", היא משחזרת. "החברים שלו חלק בלתי נפרד מהמשפחה, איתנו בכל אירוע. הוא היה שחקן כדורגל, שטותניק. תמיד כשעשיתי בעיות בבית ספר אמרו 'מה את רועי?'. הוא אהב להתקלח שעות וגם אני. הייתי מרגיעה את אימא שלי כשהייתה עצובה: 'הכול בסדר, אני מזכירה לך את רועי'".
"גם מערך הנפגעים היה נוכח. ראיתי מהצד כמה זה מחזק את סבתא שלי. היא הייתה מגיעה לטקסים של גבעתי בעיניים נוצצות", היא מספרת. בכיתה ו' כבר הודיעה לכולם: אני אהיה קצינת נפגעים. "תמיד הסתכלו עליי מוזר. למה שילדה כל כך קטנה תרצה לעסוק בנושא כל כך כאוב. אבל זה מה שרציתי".
לפני הצבא, בשנת שירות בסוכנות היהודית, הכירה את משפחתו של עומר נאוטרה שנפל ונחטף במתקפה של חמאס. "נוצר איתם קשר מיוחד. התגייסתי בהתחלה לחיל הים, ואז עומר נחטף, והבנתי שאני צריכה לעשות יותר ולהגיע למקום הכי כואב, שאפשר לעשות בו הכי הרבה. עומר, שעלה מארצות הברית כדי להתגייס, היה בשבילי דוגמה ללעזוב את החיים הנוחים וללכת להיות קצין. בסוף הגעתי להיות סגנית ראש מדור נפגעים בגבעתי, איפה שדוד שלי שירת".
"כשעומר חזר לקבורה, ההלוויה שלו הייתה גדולה וקשה. יותר משנתיים ראיתי את המשפחה נאבקת להשיב אותו. פתאום צצה מאחורי משפחה שכולה שליוויתי ושמה לי יד על הכתף", היא משתפת. "זו הייתה הבנה שאנחנו בקשר הדדי. לא רק התפקיד, גם מעבר".
"בתפקיד אני מלווה משפחות שהפכו שכולות בין 2006 ל-2021. אני עם האחים והילדים השכולים מהגיוס עד גזירת החוגר. זה קשר לכל החיים. להיכנס רגע אחרי ההודעה ומשם לשמור על שיחות טלפון, לבדוק מה שלומם, לבקר בבית חולים, לבוא לטקסים. זו סגירת המעגל שלי מול אימא שלי".