מי שנסע אתמול בבוקר מאזור המרכז לבית המשפט העליון בירושלים, בוודאי ראה בצדי הדרך את דגלי ישראל לצד דגלי ארצות הברית התלויים שם כבר מערב יום השואה. בדקתי אתמול וגיליתי שהם לא נתלו בשל המחשבה שנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, היה אמור להגיע לביקור ביום העצמאות, אלא רק כדי לעודד את שיתוף הפעולה בין ישראל לארצות הברית במלחמתן נגד איראן.
טראמפ ונתניהו, כזכור, שותפים לעוד מלחמה - המלחמה ב"דיפסטייט". כהמשך סימבולי וטבעי לדגלים בצדי הדרך, התרחש האירוע הבא בדקות הראשונות של הדיון בבג"ץ שעסק בעתירות להדחתו של השר איתמר בן גביר מתפקיד השר לביטחון לאומי.
אל הדיון הגיעו שורה ארוכה של חברי כנסת ושרים, רובם מעוצמה יהודית, אבל גם מהליכוד; ביניהם היתה השרה הכושלת להגנת הסביבה, עדית סילמן. כזכור בבחירות האחרונות סילמן שוריינה בליכוד כתוצאה מדיל מושחת בינה לבין מפלגת השלטון, זאת לאחר שהפילה את הממשלה הקודמת, זו שזמן קצר לפני כן כיהנה כיו"ר הקואליציה שלה בכנסת.
מצטייני הצווחות, סגן השר אלמוג כהן, חברת הכנסת לימור סון הר מלך, וכמובן חברת הכנסת טלי גוטליב, הורחקו די מהר מהאולם לאחר שהתפרצו בדיון, תוך הטחת גידופים בוטים בעמית. השרה סילמן אמנם מיומנת בשחיתות פוליטית, אך הצווחות שלה אפעס די חלשות (לא כל אחד ניחן בדציבלים של גוטליב).
כך קרה שבתחילה צווחתיה לא הגיעו עד לאוזני השופטים, ולא זכתה להיות מורחקת כמו חבריה. רק כעבור דקות ארוכות, לאחר שנאחזה בניואנס כלשהו שנאמר על ידי אחד השופטים, היא צווחה את נשמתה. הפעם קולה נשמע ועמית הורה סוף סוף להרחיקה מהאולם. תוך כדי ההרחקה סילמן עוד הספיקה לצעוק לעברו: "מקווה שטראמפ יעזור לנו נגד ההפיכה המשטרית שלך".
הנה לכם החיבור בין הדגלים האמריקאים למשאלת הלב של סילמן. ערב יום העצמאות ה-78 מבקשת שרה בישראל לכרסם בעצמאות המדינה, רק למען משימה אחת קדושה - לפגוע ככל הניתן ברשות השופטת ובשלטון החוק, הכל כדי לרצות את השליט, ואת הבייס. פני התקופה כפני הסילמן.
פרקליטו של בן גביר, הכוכב העולה בסוללת פרקליטי הכהניזם במפלגות עוצמה יהודית והליכוד, הוא ליטגטור רהוט ובעל משנה קיצונית סדורה. פטר הוא פרקליט בוטה ויהיר מאין כמותו, אבל ככלל טוב יותר במשימתו מעורכי דין אחרים שייצגו בעבר את הממשלה. כיוון שהוא גם יודע לנצח (ראינו את זה בדיון הנוסף בעניין שיטת בחירת נציב שירות המדינה, שם ניצח את היועצת המשפטית לממשלה ואת העותרים), אתמול היה ברור שהוא ניצל את כל כישוריו למען מטרה אחת - להפסיד.
זה לא רק שהוא בז לשופטים, ניסה במניפולציה גזענית להביא לפסילתו של השופט כבוב, כינה את עמית "ראש ההרכב", ולא נשיא בית המשפט העליון, בטיעוניו הוא דיבר גבוהה גבוהה, משל הוא מרצה לצוערי פורום קהלת, אבל לא השתמש אף לא בטיעון אינטלגנטי אחד שיכול לשכנע שופט כלשהו שלא מחזיק בדעותיו. זה כמובן לא אומר שהוא יפסיד; זה אומר שעל אף שעשה כל מאמץ להפסיד, הוא עוד עשוי לנצח. התחושה אתמול באולם ג' בבית המשפט העליון היתה שבן גביר נתן הוראה לפטר לגרום לשופטים לכתוב פסק דין שיחייב את ראש הממשלה לפטר אותו.
זה המצב הטוב ביותר מבחינתו; רק תראו כמה הוא מרוויח: אם ראש הממשלה עומד בהבטחתו ומסרב לפטרו, הרי שמדובר בהישג עצום עבורו, שכן לא רק הביא לשחיטת הפרה הטמאה בעיניו, לפיה לא מפרים פסיקות של בג"ץ, אלא שהוא הביא את ראש ממשלת ישראל לעשות זאת, ועוד על רקע פיטוריו שלו - של בן גביר העבריין, ההוא שהורשע בעבירות טרור. אם בכל זאת, ראש הממשלה כן יפטר אותו, גם נפלא. לתפישתו, גם כך יעברו מנדטים רבים מהליכוד אליו. מן הצד השני, אם אחרי כל זה, פטר ובן גביר עוד ינצחו בטעות במערכה המשפטית הזאת, נו, גם זה לא כל כך רע להם.
גישה שונה לחלוטין הפגין אתמול עורך הדין הוותיק, מיכאל ראבלו, שייצג את ראש הממשלה. הוא גילה גישה ממלכתית בהרבה (הכל יחסי כמובן), ודי מהר אמר לשופטים שהוא מוכן להגיע לפשרה. מה פשר ההבדל בגישות? לנתניהו אין עניין שבן גביר יהפוך לקדוש מעונה על חשבונו; הוא רוצה, כל עוד זה אפשרי, את הקואליציה שלמה; וגם אולי, רק אולי, על אף הצהרותיו, הוא מעדיף שלא לעמוד בדילמה אם לציית לבג"ץ או לא, גם אם בפועל כבר החליט איך יכריע בה (לא לציית).
הדיונים בהרכבים המורחבים משולים לא פעם לבחירות בארצות הברית. יש מעוזים בלתי נתונים לשינוי מחנאי, ולכן אין טעם בניסיון לשכנעם, ויש את השופטים המתלבטים, ממש כמו "המדינות המתלבטות", ששם צריך להשקיע את מאמצי השכנוע.
נטייתם של השופטים עמית, ברק ארז, גרוסקופף וכבוב נראית ברורה. במצב הדברים הנוכחי, לאחר שבן גביר הפר פעם אחר פעם את החוק, התערב בעבודת המשטרה, הפך אותה לפוליטית במינויים ובהתערבות בחקירות ובפעילות המבצעית, הוא לא יכול להמשיך להיות השר לביטחון לאומי ללא שינוי קיצוני. מאידך, הסיכוי שהשופטים סולברג ומינץ יתנו סעד של פיטורי שר שקול בערך לסיכוי שנתניהו יודה באשמה ויתפטר מתפקידו. נשארנו עם השופטים כשר, וילנר ושטיין. שלושתם שופטים שמרנים, אבל לאו דווקא צפויים. אם זה היה דיון רגיל, פטר היה מנסה לתפוס את תשומת לבם, אבל כאמור זה לא דיון רגיל. גם להם הוא בז.
ועדיין, הרושם הוא שכל השופטים הסכימו אתמול על שני העניינים הבאים: ראשית, אם יתנו מתישהו פסק דין בעתירות הללו, לא מן הנמנע שכל תשעת השופטים יקבעו שלבית המשפט יש גם יש סמכות להורות לראש הממשלה על פיטורי שר, זאת בניגוד לעמדה שהציגו פטר וראבילו (אנקדוטה נחמדה התגלתה במהלך הדיון כשהסתבר שבן גביר בעצמו עתר פעם לפיטורי שר - חיים רמון, לאחר פרשת הנשיקה). כמובן יש להבדיל בין ההסכמה על העיקרון שאפשר להורות על פיטורין, לבין ההוראה בפועל לעשות זאת. כאמור, הסיכוי שמינץ וסולברג ירצו להשתמש בסמכות הזאת קלושה עד לא קיימת.
מן הצד שני, נראה שכל השופטים, משני הצדדים, כן העדיפו לייצר מיצוי הליכים נוסף לפני החלטה סופית. בעבר, לאחר העתירות הראשונות שהוגשו נגד בן גביר בעניין החריגה מסמכות, בן גביר יזם מו"מ עם היועצת המשפטית לממשלה שבסופו הסכימו הצדדים על מתווה סמכויות של השר. על פי ההסכמות בין בן גביר למשנה ליועצת, עו"ד גיל לימון, היה צריך לייצר נוהל עבודה שיאכוף את סמכויותיו של השר העבריין. בפועל, הנוהל הזה לא גובש, בן גביר הפר את המתווה, ומכאן העתירה שלפנינו. השופטים ניסו אתמול להחזיר את הצדדים לגיבוש הנוהל מחדש, תוך יצירת מנגנון, אך הפעם עם ביקורת שיפוטית.
נציגי היועצת אמרו בדיון כי לדעתם המהלך לא יביא מזור, אבל הסכימו לו בתנאי שבית המשפט ייתן צווי ביינים שקיבעו כי בתקופת הקמת המנגנון לא יקודמו מינויים על ידי בן גביר בתחומי חקירות, אכיפת חוק וחופש מחאה, אסור יהיה לו להצטרף לפעילות מבצעית ואופרטיבית, אסור יהיה לו לעמוד בקשר ישיר עם קציני משטרה שלא בנוכחות המפכ"ל, וכן אסור יהיה לו להתבטא בעניין הפעלת הכוח המשטרתי כלפי אזרחים.
לאחר שהשופטת וילנר דחקה בפטר להסכים, הוא השיב ברוב חוצפתו כי הוא מסכים שהמשנה סולברג הוא שיקבע אם יש הפרה או אין. למרבה הבושה, הרושם הוא שהשופטים זרמו עם התנאי שהציב. לבסוף נקבע שהשופטים יקבלו לידיהם את טיוטות הצדדים להסכם העקרונות, ובמקביל יחליטו אם לקבל את הבקשות של היועצת לצו ביניים. בן גביר מיהר לאיים הבוקר שאם ינתן צו ביניים לא יהיה מוכן לחזור למשא ומתן. בהמשך היום השופטים כבר בחרו בדרך האמצע - לא נתנו את צו הביניים בעיניין המינויים, אבל כן קבעו שכל מינוי צריך להעשות בהיוועצות עם היועמ"שית, ולכן קבעו כי עד להשלמת המשא ומתן בן גביר לא יתבטא בעיניין הפעלת כוח משטרתי כלפי אזרחים, לרבות חקירות מתנהלות. הבקשה לצו שאוסר עליו להיפגש עם קצינים שלא בנוכחות המפכ"ל לא התקבלה.
מה הסיכוי שהמשא ומתן הזה יוליד הסכמה? נמוך. לכן, האחריות צפויה לחזור במהרה לשופטים. כנשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, היה צריך להכריע בעניין תשדיריו של מאיר כהנא ברשות השידור, והחליט להעדיף את חופש הביטוי, אמר לו עוזרו, עו"ד שי ניצן: השופט ברק, האם אנחנו לא נותנים יד לכהניזם, נותנים לו לגיטימציה? השופט ברק השיב לניצן: "עזוב, אלה רוחות שעה חולפות".
שנים אחר כך, לאחר שנתניהו הכניס את בן גביר לממשלה, הודה בפניי ברק ששגה אז, כלומר הוא לא יודע אם היה משנה את פסיקתו, אבל הוא בוודאי יודע שלא היו אלה רוחות שעה חולפות. האם שופטי בג"ץ מבינים את גודל השעה? האם יעשו הכל כדי איכשהו לחמוק מהאש הרותחת של הקייס הזה, או שאולי יבינו שבערב יום העצמאות ה-78 לישראל לא הכהניזם הוא "רוחות שעה חולפות", ושאולי מי שקרוב יותר להגדרה הזאת היא הדמוקרטיה הישראלית.