זו נראית כמו עוד וילה רחבת ידיים בסביון. שביל גישה רחב מוביל מהשער לכניסה לבית, שמצדו השני השילוש הקדוש של סמלי הסטטוס: מדשאה, בריכה וסל. קשה לנחש שדייריו הם שמונה פצועי מלחמת חרבות ברזל וחייל אחד בודד, עבורם הוא משמש בסיס לעסק זרי פרחים משותף.
"אנשים טובים עזרו לנו להגיע לכאן", הם מספרים בריאיון לוואלה. פינת הישיבה ממנה הוא נערך מצמידה את השופוני לקרקע. על שולחן העץ מדבקה עם שמות, פנים מצוירים וציטוטים של חבריהם לחטיבה שנפלו במלחמה, בהם יונתן דין חיים, עוז שמואל אדרי ונריה בן דויד. מאפיינים אחרים בבית מזכירים גם הם מגורי בנים בצבא. טבעי בשביל מי שלא באמת השתחרר.
כל אחד הגיע בדרך אחרת לאגף השיקום בבית החולים שיבא בתל השומר. אביעד מור יוסף, בן 24 מקריית גת, עונד שרשרת עם סמל גולני וסווטשירט תואם. על זרועו קעקוע עם הכיתוב 'לעולם לא תצעדי לבד', נוצה אחת לזכר חברים שנפלו בנובה ואחת נוספת לחברים שנפלו בעוטף, ושחפים לזכר החברים מהגדוד.
בעת הפלישה לעוטף עזה שירת בבסיס זיקים. הוא בכלל היה תורן מטבח באותו שבוע, אך הסכים לבקשת חברו להחליף אותו בשמירה בליל המתקפה. "אמרתי מה אכפת לי, אשן בשאר השבת", הוא מסביר. בשלב מסוים עמדה להיגמר הסוללה של מכשיר הקשר ומור יוסף ביקש מהמפקד חדשה. עד שהגיע כבר החל ירי תלול מסלול לעבר הבסיס.
"טיווחו אותנו בטילים", הוא משחזר. "קיבלנו פקודה מהתצפיתניות על פלישת מחבלים, קריסה בכל הגזרה. הבנו שזה אירוע אחר. המפקדים כבר הכריזו על מלחמה. התקשרתי למפקד ואמרתי שאני רץ למרחב מוגן ליד הש"ג כדי לא לנטוש עמדה. כשהצמד שלי הגיע, רצתי לחדר ועליתי על ציוד".
"קיבלתי עדכון על פלישה של שתי סירות. אופיר ציוני ז"ל וחייל נוסף רצו לכיוון החוף - ואנחנו התארגנו בשני טורים לתחילת לחימה. ניהלנו קרב יריות במשך כרבע שעה. קיבלתי רימון בטווח של פחות ממטר בין הרגליים. צעקתי רימון, ספרתי 21, 22 ונפצעתי מרסיסים בירך, בחזה וביד. לא הפריע לי, זה היה כמו שריטות, למרות שברגל היה לי חור", מספר מור יוסף. "איתרנו שני מחבלים שנכנסו למוצב, שאחד זרק אותו לכיווננו. חבר חטף שני כדורים ונפל, עוד חבר קיבל כדור בלסת".
"נכנסתי להביא את החובש, ואני רואה אותו עם כדור בראש ופציעה קשה. גררתי אותו לחדר שהתבצרנו בו. הוא שרד וכבר רץ היום", הוא אומר. "ניהלנו טפטופי אש לבחוץ כדי שלא יגיעו אלינו. ואז שקט של שעתיים, ואז עוד קרב יריות, עד שהגיע חילוץ לקראת 14:00. הגענו לברזילי, ומשם לבית".
בהמשך הדרך ניסה מור יוסף לחזור ללחימה. מצבו לא אפשר זאת. "שנה לא ידעו מה הפציעה ברגל ומה היא גרמה, עד שגילו שיש פגיעה בעצב הראשי של הרגל. זה אומר כאב עצבי כרוני. אני על משככי כאבים ונשימות. מחכה לניתוח שאמור להקל. כשהייתה הגדרה המציאות הייתה סוף סוף על השולחן, אבל זה גם מייאש".
לצדו יושב לירן אפשטיין, בן 23 מברקן. אפשטיין, ששירת בסיירת גבעתי, הספיק להיכנס ללחימה בעזה. שם, בדצמבר 2023, הנמר בו נסע נפגע מטיל נ"ט בחאן יונס, והוא נפצע בחוט השדרה. שנה שלמה היה מאושפז בתל השומר.
"הייתי משותק בשתי הרגליים. ניסיתי לקום ולא הצלחתי. הייתי בשוק", הוא משתף. "התחלתי טיפולים מסיביים, למדתי ללכת מחדש. עכשיו רק רגל ימין שלי מוגבלת. בהתחלה אמרו שלא אוכל לחזור ללכת רגיל, רק עם קביים. אמרתי לעצמי שאני אחזור ללכת, שאהיה אבא רגיל לילדים שירוץ איתם בגן שעשועים. ששום דבר לא ינצח אותי".
"הרבה אנשים באו לעזור במהלך השיקום. הכרתי חברים חדשים וקיבלתי הרבה אופטימיות. כשאתה מסתכל מסביב, תמיד רואים אנשים במצב יותר קשה. אני עדיין סובל מכאבים, אבל המשכתי להילחם ולא לוותר לעצמי", הוא מתגאה.
ההתמודדות של אורי מימון מעט אחרת. מימון, בן 22 מיהוד, נפגע מירי דו"צ, ונאבק לסלוח על הטעות. רק יומיים לפני 7 באוקטובר עלה עם גדוד דוכיפת של כפיר בו שירת כנהג לתפוס קו בצפון. יום לאחר הטבח, נכנס יחד עם סגן-מפקד הפלוגה לשתולה - ונתקל במארב של כוח מילואים.
"נכנסנו דרך הש"ג האחורי ופתאום שמענו רעש ירייה באוויר. הבנו שאנחנו נכנסים לאירוע", הוא מספר. "התחילה מכת אש של 360 מעלות. נפצעתי ברגל מצרור. התוצאה הייתה שבר בירך, שהצריך פלטינה ממנו עד האגן, עצב קרוע וחוסר תנועה בקרסול. הס"פ נפצע מארבעה כדורים בחזה".
דקות ארוכות של ירי רצוף חלפו עד שעצרו. רק ביצוע כושל מנע את מותו. "חייל התקרב לרכב ופתח עליי זיג ממרחק חמישה מטרים. סימנתי לו עם המדים לא לירות. הוא פספס, החליף מחסנית, ירה ושפשף לי את הראש. צעקנו 'חדל צה"ל, חדל צה"ל'. טילי לאו וזיק כוונו לעברנו וחדלו אותם".
במהלך תקופת השיקום עבר שישה ניתוחים. "היום אני יותר טוב, אבל תקוע כמה זמן באותו מצב פיזית. הגוף הגיע לחוזק מסוים שאני לא מצליח לעלות מעליו. קשה לי לעלות מדרגות ולפתח סיבולת, אני מתעייף מהר", הוא מספר.
"בגלל שנפצעתי לא הספקתי להילחם עם החבר'ה בצבא. אתה רואה את כולם נלחמים ושוכב בבית חולים. זה מתסכל", הוא אומר. "אם נפצעתי בצפון כנראה לא הייתי צריך להיכנס לעזה. כנראה שאם הייתי נכנס זה היה נגמר אחרת. כן התבאסתי מהטעות שיכולה הייתה להימנע ברגע. נפגשתי אחרי תקופה עם חבר'ה מהפלוגה שירתה כדי להבין יותר. שמעתי על תיאום וקשר לא נכונים, על פאשלות. לא כעסתי. עם הזמן גם נפגשנו בשיקום".
לשלושה מצטרפים אורן מגבעתי, אורי מגולני, אלימלך מנצח יהודה וסעדון מהנדסה קרבית, כולם יחד באותו בית. אדם שעוסק בסיוע לחיילים הזמין אותם לראות את המקום, לאחר שעמד ריק חצי שנה. "הבית היה שבור. אנחנו לא ראינו את הפוטנציאל, אבל החברים כן", מספר מור יוסף.
השהות המשותפת בווילה כאמצעי לשיקום
בכניסתם לבית החלו במסע שיפוצים מאומץ. מעבר לנראות, המטרה הייתה הגדלת מספר החדרים. לאפשר לכמה שיותר מחבריהם להיכנס. "הוספנו שני קירות גבס להפרדה נוספת. החדר שלי היה מקלחון ושירותים. בניתי מסגרת ומיטה על הג'קוזי", הוא אומר.
השהות המשותפת, הם מספרים, הכרחית בחלק הנפשי של השיקום. "כל אחד מגיב אחרת. חלק מהגדוד ברח לחו"ל, מכחישים. למי שלא נפצע פיזית יותר קשה להבין - ופחות יש מעטפת", אומר מור יוסף, ומימון מצטרף: "ההבדל בין הפצועים פיזית לנפשית הוא שלנו פתחו מחלקה שלמה
בבית חולים. היה לי עם מי לדבר, להיות לצד אנשים שחוו משהו דומה".
בבית הנוכחי הם משתדלים להימנע מעיסוק בטראומה, אך כשהיא צפה הם מכילים טוב יותר מכל אחד אחר. "בדרך כלל השיחות די קצרות, מנסים לא להיכנס לזה. נותנים לכל אחד לפרוק, להוציא, לשחרר עצבים. אומרים לו שאנחנו פה, שהכול בסדר. 'כואב לך? אתה צריך כדור?'", מפרט מור יוסף.
"אנחנו עוד לא בנויים לצאת מהמסגרת הזאת. אתה יודע שאם עובר עליך יום לא טוב אתה חוזר למקום בטוח, לא שקט מדי. מול המשפחה לא תפתח את הפצע. מול ההורים לא תתפרק. ותצנזר. אף אחד לא באמת מספר להורים מה עבר עליו. אבא שלי לא יודע חצי ממה שעברתי. בהתחלה לא היה נעים לי ללכת עם הצלקות בחוץ. לראות את הבן שלך במצב הזה לא קל, אימא שלי הרבה פעמים הייתה אומרת בבית הילד שלי מת, הילד שלי מת", הוא משתף.
"אתה זומבי, עצבני, שובר דברים ולא מבין בכלל למה אתה דרוך. אפילו כשהשכן זרק מילה לא במקום אתה יכול להיות בפיצוץ עצבים. חלק מהאנשים לא רוצים להבין. הסבלנות מאוד קצרה. דברים מדליקים אותי תוך שנייה. לא הייתה לי בעיה להיות לבד, והיום להיות לבד זה הפחד הכי גדול. במחשבות אתה עם עצמך, חוזר אחורה. חייתי שישה חודשים לבד במרכז וזאת הייתה ההתמודדות הכי קשה", הוא ממשיך.
"כשהייתי אצל ההורים רשמתי צוואה. אתה לא רואה אור קדימה, במצב על הפנים. ההורים לא באותו דור. הם רוצים, אבל אין להם את המשקפיים הנכונות. זה מלווה אותך יום יום, מה תרצה להשאיר אחר כך. עכשיו, כאן, לא שופטים, לא מסתכלים על תככים ומי אמר מה. יכולים פשוט להיות ביחד", הוא אומר.
"הרבה אנשים לא מבינים", מוסיף מימון. "אני לא נראה אחרי צבא והרבה פעמים מעירים לי כשאני חונה בתו נכה. אין סבלנות להגיב כל פעם. כשהולכים לבית מרקחת לקנות תרופות ומשתמשים בפטור מתור אנשים עושים לך פרצופים".
הבדיחות וההומור השחור עוזרים גם הם. "כשהייתי מאושפז, חודש אחרי 7 באוקטובר כבר היו ויכוחים על מי הציל יותר אזרחים, מי פצוע יותר - ומי סתום יותר. אני נפצעתי מגדוד מילואים של חבר אחר פה", מספר מימון, ואלימלך צוחק: "כולם מאשימים את מימון שנכנס למארב בכוונה".
ריפוי בעיסוק
עוד לפני המגורים יחד, חלק מהדיירים הקימו עסק למכירת פרחים. הרעיון עלה במקרה. "קניתי פרחים לאקסית שלי, הגעתי למגדל והוא אמר לי לפתוח דוכן ליום האהבה", משחזר אפשטיין בחיוך. "לא היה לי כוח, הייתי בטיפולים. חבר אמר לי תפתח, מה יכול להיות. פתחנו בהתחלה ביהוד. הלך לנו טוב, אנשים באו, קנו. ואז פתחתי גם בסביון. רצינו לעזור לעוד חיילים פצועים ולצרף אותם. הבנתי שזה נותן הרבה כוח, זה בריחה, וזה לעשות דברים בזכות עצמך".
המחסן מצא מקום באחד מחדרי הבית. עם ההצלחה נפתחו דוכנים נוספים. לפחות שבעה, הפועלים מדי יום שישי. בין המוקדים נמצאים גם תל יצחק, צהלה, אזור ורמת גן. בתחילת הדרך נעזרו במתנדבות להליך השזירה, עד שלקוחה מזדמנת לימדה אותם לעשות זאת בעצמם.
חבורת החיילים הפכה מומחית לתחום. "יש קהל שאוהב יוקרה, ויש שאוהב פשטות. טוליפים הכי הולך. גם נוריות, כלניות. נץ חלב עף. אני קורא לזה נס חלב, כי אני מוכר ליד דוכן קפה", צוחק מור יוסף. "העסק נותן לי שקט נפשי. חמש שעות בשבוע שיש לי מה לעשות. זה לא בשביל ההכנסה, זה בשביל להביא זר לבן אדם ושיחייך. להיות בסביבה מרפאת. לדעת שאין מי שיעזור ואתה צריך להתמודד לבד".
למיזם משמעות נוספת עבורם - הנצחת החברים שאיבדו. אלה נוכחים בשלטי הפריסה הנמצאים צמוד לדוכן, המציגים את סיפורם לצד פני הנופלים. גם בשיחות עם הקונים ובעמוד האינסטגרם של העסק הם חוזרים ומזכירים את מי שלא איתם עוד. "יש לי דגל של הנופלים שאני תולה בכל עמדת מכירה שאני מעמיד, כדי שכל מי שעובר ליד יראה אותם, יתעניין מי הם היו ויזכור אותם", אמר מור יוסף.
בינתיים, התוכניות לעתיד נשארות בצד. מאבק אחד בכל פעם. "אני רואה חברים שמתחילים לימודים ועבודות קבועות. אתה אומר רבאק, איפה אני ואיפה הם. חצי מהשבוע אני לא מצליח לתפקד בכלל. אלה מלחמות קטנות כל יום", אומר מור יוסף. "זו הפציעה השקופה שלא רואים. אם לא משתפים, אתה לבד. עכשיו יש מוקד של משרד הביטחון שאני מתקשר אליו כשצריך".
"הרבה אנשים שמסתכלים עלינו חושבים שזה נוח. נוסעים עם רכבים של 200 אלף שקל, גרים בסביון, לא עושים כלום. מה רע. הם לא יודעים שכל פעולה קשה לנו. אפילו לעמוד בתור", מצטרף מימון. "בתור נכה צה"ל קשה לחשוב שבוע קדימה. אפילו לישון קשה".
"אתה לא יודע איך תקום", משלים מור יוסף. "עכשיו הייתה לי יום הולדת וכל הבוקר הייתי ברע. חגגתי כלפי חוץ, אבל בפנים היה קשה. אתה רק חושב 'איך אני מרשה לעצמי לחגוג במציאות כמו שלנו, כשאנשים עדיין נופלים. עין אחת בוכה, עין אחת מחייכת".