בתום מאבק ציבורי, משפטי ותקשורתי שנמשך מאז מותו של רס"ן במיל' אסף דגן באוקטובר 2024, הודיע משרד הביטחון למשפחתו כי הוא הוכר כחלל שנספה עקב שירותו הצבאי. לפי הודעת המשפחה, ההכרה ניתנה לאחר שהוכח כי הפציעה המוסרית והפוסט-טראומה שמהן סבל נגרמו עקב שירותו.
בעקבות ההחלטה, משפחת דגן תוכר כמשפחה שכולה, במעמד זהה למשפחות שכולות לחללי צה"ל. במשפחה רואים בהחלטה הכרה עקרונית לא רק בעניינו של דגן, אלא גם במחיר הנפשי שמשלמים משרתי מילואים בעקבות שירותם.
דגן, נווט קרב, צנחן ואיש מילואים, שירת במשך שנים ארוכות בתפקידים מבצעיים ומסווגים. בני משפחתו וחבריו תיארו אותו כאדם מבריק, ערכי ואהוב, ושופטי בג"ץ שדנו בעניינו כינו אותו בעבר "אדם מחונן וחייל צה"ל למופת".
המאבק בעניינו החל זמן קצר לאחר מותו, ב-23 באוקטובר 2024, אז סירב משרד הביטחון להכיר בו כחלל ולאפשר את קבורתו בלוויה צבאית. המשפחה יצאה למאבק ציבורי ומשפטי, בטענה לקשר ישיר בין מצבו הנפשי לבין שירותו הצבאי.
בדצמבר 2024 קבע בג"ץ כי דגן יובא למנוחות בטקס צבאי מלא, והוא נקבר ב-3 בדצמבר, יותר מחודש לאחר מותו. עם זאת, באותו שלב הוא עדיין לא הוכר כחלל משרד הביטחון, והמאבק נמשך גם לאחר הקבורה.
בני המשפחה הדגישו כי המאבק לא עסק רק בצורת הקבורה, אלא בדרישה עקרונית להכרה בכך שדגן סבל מפציעה מוסרית ומפוסט-טראומה שנגרמו, לטענתם, כתוצאה ישירה משירותו הקרבי והמסווג לאורך כשני עשורים.
ממשפחת דגן נמסר: "הצדק סוף סוף נעשה. מדינת ישראל מכירה היום באסף שלנו כפי שהיה באמת: נווט קרב, קצין, צנחן, איש מילואים וגיבור ישראל, שהקדיש את חייו לביטחון המדינה, במסירות אין קץ, ושילם מחיר נפשי כבד בעקבות שירותו. שום הכרה לא תחזיר לנו את אסף, אבל יש ברגע הזה תיקון של עוול עמוק ואמירה מוסרית חשובה - פוסט טראומה ופציעה מוסרית הן פציעות שירות לכל דבר".
עוד מסרה המשפחה כי דווקא בתקופה שבה מדינת ישראל נשענת שוב על טייסי קרב, נווטים ואנשי מילואים, יש חשיבות להכרה גם במחירים האישיים והנפשיים שנושאים עמם המשרתים זמן רב לאחר סיום המשימות.
עו"ד עודד סבוראי וסיון האוזמן, המייצגים את המשפחה, מסרו כי מדובר במהלך משמעותי שעבר כברת דרך ארוכה - "מהתייחסות אליו כאל אזרח שהתאבד ללא קשר לשירותו בצה"ל ועד להכרה של המערכת בכך שמותו של אסף ז"ל הוא תולדה של טראומות קשות שחווה בשירותו הצבאי".
ההחלטה של משרד הביטחון מסיימת מאבק שנמשך חודשים ארוכים, ועשויה לשמש נקודת ייחוס גם לדיון הרחב יותר סביב הכרה בפגיעות נפשיות ובפציעה מוסרית כפגיעות שירות בקרב לוחמים ואנשי מילואים.