מאות ליוו את מקסים, בן ונועם בדרכם האחרונה

מאות ישראלים הגיעו היום (שלישי) ללוות בדרכם האחרונה את לוחמי סיירת נח"ל, סרן נועם מדמוני, סמ"ר מקסים אנטיס וסמ"ר בן כהן - שנפלו בקרב אמש בדרום לבנון - בבתי העלמין הצבאיים בבת ים, שדרות ולהבים.

לוחמי הסיירת פעלו תחת אוגדה 162 באזור בית ליף, שבגזרת בינת ג'בל. הכוח יצא מבית וחצה כביש ונתקל בחוליית מחבלים, אז פתח בקרב מטווח קצר - מפקד המחלקה הסתער קדימה, אולם הכוח חוטף אש גם מהצד וגם מאחור. כך, במהלך הקרב נהרגו 4 לוחמים ונפצעו עוד כמה. חילוץ ההרוגים והפצועים נעשה תחת אש, כולל שיגור נ"ט לעבר הכוח. האירוע כולו התרחש בזמן שהכוח בשטח סרק מבנים באזור.

סרן נועם מדמוני הובא למנוחות בבית העלמין בשדרות. מאות חברים ובני משפחה הגיעו ללוותו בדרכו האחרונה.

נציג צה"ל ספד לו ואמר: "אהבת את חיילך ודרשת מהם המון כמו שדרשת מעצמך, אתמול נהרגת שהובלת את חברייך, לצערי הגעת לסיירת לפני ימים ספורים, המשפחה שלך סיפרה על הבית החדש שהייתם אמורים לעבור אליו יואב, אביך בועז סיפר על חבר ולא רק בן שאיבד, הוא סיפר על השיחה האחרונה שלכם. קשה לתאר את האובדן , אני מבקש בשם חטיבת הנחל, להגיד לכם, שאתם חלק מאיתנו. נפלת בהגנה על העם והארץ מול איוב רצחני, אני מצדיע לך בדרכה האחרונה כמפקד גיבור ואמיץ".

מפקדו לשעבר העביר הספד מלבנון דרך הטלפון האדום: "מדמוני אחי היקר, אחי לנשק לפני חודש ביקשת ממני שאעזור לך להגיע לסיירת הנחל, ראיתי אותך בנוהל הקרב, ראיתי את תחושת האחריות. זה עתה הגיע ללוויה, כהרגלך היית לפנים, הקב"ה לא משתף אותנו בבחירות שלו, אבל אתה הפרי הכי טוב שלו, למדתי מימך על אהבה, על חברות, תמיד תהיה בליבי".

נועם למד בבית הספר היסודי "תורני חדש" בשדרות ולאחר מכן בישיבה התיכונית בכפר מימון. בנוסף, היה חניך בבני עקיבא. נועם הותיר אחריו הורים, בועז ושרונה, האח אורי והאחיות הדר ואביה.

בועז אביו: "אני אב גאה לקצין לסרן, החיוך המקסים שלך, הבן המיוחד שלי, אני גאה והוא צנוע, נועם הליכות, ללא ההתנשאות ויהירות, תמיד צנוע, תמיד נחוש, נועם לא מפסיד, בשום דבר, איך הפסדת בקרב הזה, לא יודע, לא מאמין, איך הפסדנו גיבור כזה עכשיו אתה מצטרף לקדושים, הייתי הולך בערב שבת, מה עכשיו כבה הנר של נועם, הנר שאיחד אותנו. כיבוד הורים זה הערך שתמיד דברת בו. כל דרכיו נועם. אני אוהב אותך וגאה בך, נפלה עטרה ראשונות, אני מבקש די לצרותינו".

אחיו אורי: "אני אוהב אותך אהבת נפש, הייתי הולך אחרייך לכל מקום, תמיד הלכת בראש הכוח, אהבת את הפקודים שלך , דרשת מהפקודים שלך מקסימום כמו שדרשת מעצמך. היית החבר הכי טוב , לנצח אחי, אזכור אותך תמיד וניפגש בסוף. לפני שבוע ביום שלישי אני נמצא בלחימה ומקבל שיחת טלפון מהעם אחי, מדבר איתי 3 דק אני יודע שהוא צפוי להיכנס ללבנון. מדברים על הכניסה הצפויה בנוסף גם שולחים הודעות כי השיחה לא נסגרה. הלוואי והיית המפקד שלי. הייתי הולך אחריך בעיניים עצומות לכל מקום תמיד נותן בראש. בעוד חודשיים בית אמור ללוות אותי בחופה שלי ועכשיו אני מספיד אותך מעל הקבר שלך".

אימו שרונה ספדה לו: "אמא לא לשלוח תמונה שמעלים אותי בדרגות, אמא צניעות, לא להתבלט, אני רוצה להיות בסיירת, אני רוצה רק סיירת, הגעתי לסיירת נחל, הולך ללבנון המדינה הארורה הזאת. אמא תארזי לי, אמא אני אהיה מנותק קשר, אני ידעתי שהבן שלי יהיה ראשון בכל מקום, אני אמרתי חולם, שני הבנים שלי בלבנון, אני לא יכולה יותר, אחד מנותק שקשר, אני לא מאמינה, אני קמה בארבע בבוקר, זה לא יגיע אליי הבייתה, הותר לפרסום לא יגיע אליי הבייתה. עשינו את כל ההכנות למעבר בית, מתי עוברים לבית החדש, הוא שאל אותי, חזרתי מהבית החדש, ומישהו מצלצל לי ב12 בלילה בבית, הבת שלי אומרת מי זה בשער, אני אומרת לך חכי, אני רואה מישהו, אני אומרת לו תסתלק, הוא שואל אותי זה משפחת מדמוני, אני אומרת לא, זה לא פה, אתה לא נכנס לבית שלי.

גם סמ"ר בן כהן הובא למנוחות בבית העלמין בלהבים. בן ביקש לפני מותו: תגיעו להלוויה עם חולצה אדומה.

מפקדו בסיירת סגן אלוף נאור בובליל-ארבל: "בשנתיים וחצי האחרונות הייתי בעיקר בפנים. על אף עשרות פקודים שאיבדתי בדרך זו פעם ראשונה שאני מספיד. כוחות חטיבת הנחל פועלים בלבנון עומדים על המשמר. סיירת נח"ל מובילה את הלחימה כמו שרק היא יודעת. בחרת להתגייס לשירות משמעותי כלוחם בסיירת. היית חבלן הצוות. לוחם בראש הכוח. חבריך לצוות מספרים על אדם מיוחד שידע לאחד. היית החיוך של הצוות. חבר מלא שמחה וצחוק. היית אוהד מושבע של הפועל באר שבע, תמיד מוכן עם חולצה אדומה למשחק הבא שבו תנצחו. החותם שהשארת על הצוות והיחידה יישאר לנצח".

"אני מבקש להקריא מסר מצוות 300 שלוחם בימים אלה באויב בלבנון: בנקו, אתה איש מצחיק שידע להוציא את הצחוק מכל קושי. אתה תמיד מעלה לנו חיוך על הפנים. למשפחה, אנחנו מחכים לחבק אתכם ולנצח תהיו משפחה שלנו ואנחנו שלכם. לרומי, בן אהב אותך כל כך. את חלק מאיתנו. שמור עלינו מלמעלה. בנקו, לחמת בשדה הקרב כגיבור. נפלת כגיבור".

אביו של בן, צביקה ואמו שרית ואחותו שי אמרו דברי הספד. אחותו אמרה: "אח שלי, אני יודעת שיצאת לקרב ולמשימה בלב שלם".

שרית אמו אמרה: "הלב צועק וכואב. מגיל 5 היית עם אבא במגרשים. אהבה של ילד לכדורגל. תמיד מצאת דרך להגיע למשחק. לפני שנכנסת בפעם הראשונה לעזה אמרת אם קורה לך משהו שכולם יבואו באדום. הרבצתי לך. אבל ידעת. הלכת הכי קרבי שיש. לא חששת. האמנת בטוב. לא נשברת ולא וויתרת גם כשכאב שתקת והמשכת. לא רצית לעזוב את הצוות. לפני שבוע נכנסת ללבנון. ודאגת ליום הולדת של רומי בלונים ופרחים. כתבת לה: אני אוהב אותך מכל מקום. גם מלבנון. סליחה שלא הצלחתי לשמור עליך".

צביקה אביו אמר כי "בהתחלה לא רציתי לדבר. אבל אני רואה את הכבוד שהילד שלי מקבל, ילד שחיפש תמיד לעזור לחלש. גם אם הייתי שם אותו עשר פעמים באותה סיטואציה היה עושה אותו דבר. הוא האמין בכל הלב שהוא הולך ומגן וגורם לכולם לחיות פה בביטחון. אני לא יודע ולא מכיר תחושות כמו שחוויתי מאתמול בלילה. אבל משהו אחד אני יודע, שכל מה שחשבתי על הילד שלי אני רואה פי עשר. אנחנו בסוף אנשים. לא חיילים ולא מפקדים. אנשים שחיים זה עם זה. רק ככה ננצח."

בת הזוג של בן ז"ל, רומי, ספדה לו: "בן שלי, לפני חודש כתבתי לך ברכת יום הולדת. אני לא מאמינה שעכשיו אני נפרדת ממך לתמיד. אתה המשענת שלי. אתה הכל בשבילי. אתה הלוחם הכי אמיץ וחכם. אני לא נפרדת ממך כי אתה איתי לתמיד, בכל צעד ובכל נשימה. בחיים לא חשבתי שאכתוב לך הספד. התחננתי שתהיה רס"פ. אני מבטיחה שאהיה חזקה בשבילך. אתה האהבה הראשונה והנצחית שלי. אני אוהבת אותך בחלקים הכי עמוקים בלב שלי. עד שניפגש שוב".