מחיאות כפיים וחיוכים: הצצה לבית המשפט שלא דומה לשום דבר שהכרתם

השיחות המתנהלות בימי שני באולם 604 של בית משפט השלום בירושלים לקוחות מעולמות רחוקים ממנו. במקום נזיפות - שבחים חמים ודאגה כנה. הריחוק השיפוטי מצומצם. על פניו, כמעט שאין חוצץ בין המשתתפים בתוכנית בתי המשפט הקהילתיים לגוזרי דינם. פיזית ומילולית.

שיח חינוכי, מכנים זאת בתוכנית שנועדה לספק חלופה ארוכת-טווח לעבריינים חוזרים. המאסרים שמספקים פלסטר מתחלפים בה בטיפול עמוק ויסודי בפצע שמוביל להם. בור כלכלי, סביבה מעידה לפורענות ואפילו חוסר ברישיון לרכב זוכים בפתרון בתוך המסגרת. הפרס למסיימים: מניעת עונש מאסר על העבירה שהביאה אותם לבית המשפט.

לחדר הקטן נכנס גבר ערבי. "אני מחזק אותך, זה לא מובן מאליו. כבר פעמיים הבדיקות שלך נקיות", מחמיא השופט יהושע צימרמן. הגבר עומד במרכז האולם מאחורי דוכן, במרחק מטר מהשופט. עוטפים אותו סנגור מימין, ומשמאל שלוש נשים - תובעת, קצינת מבחן ועובדת סוציאלית.

בתורו לדבר, הוא מעלה בעיה: עליו להגיש בדיקות שתן במועד שנופל על צום רמדאן. השופט מבקש לבדוק היתכנות לשינוי מול קצינת המבחן, שמחזירה תשובה שלילית. כולם באותו מצב, היא מסבירה, אי אפשר אחד כן ואחד לא. "אסור אפילו סיגריה רגילה, בטח שלא אעשן גראס", הוא מנסה פעם אחרונה, בחצי קריצה, ללא הצלחה. "רמדאן כרים", שולח אותו השופט לביתו בחיוך, "מאחל לך בהצלחה".

"נעשה דיון בהיעדר?", מציע הסנגור כשמגיע תורו של המשתתף הבא. בתוכנית אין נאשמים, רק משתתפים. כלי נוסף לשינוי האווירה. "אתה רוצה להיות במקומו?", מתלוצצת התובעת. הסנגור צוחק ומסמן אזיקים על ידיו. "הוציאו נגדו צו הבאה, צו מעצר והוא לא מגיע. מה אני אעשה".

למרות החלופה המפתה לכלא, אחוז הנשירה במהלך התוכנית משמעותי. רבים מתקשים לשנות מסלול. מחצית מאלף משתתפים שנתיים לא משלימים את ההליך. הנתון יכול להיראות גבוה, רק אם לא חושבים על הצד ההפוך - 500 אסירים פחות בבתי הסוהר.

היתרונות משמעותיים. רק 18% מהמשתתפים בבתי המשפט הקהילתיים חוזרים לפשיעה, לעומת 45% בקרב כלל האוכלוסייה הפלילית. בפן הכלכלי, עלות החזקת אסיר לקופת המדינה היא 20 אלף שקלים מדי חודש, בעוד לתוכנית החלופית נדרשים 30 אלף שקלים, בסך הכול. כחודש וחצי מאסר בשקלים.

בהיעדר המשתתף הנפקד התור עובר לאישה חרדית. מבטא אמריקני משתלב בדבריה. "שמענו שהפחתת בשעות העבודה. יופי, החלטה טובה בשבילך", אומר לה צימרמן. "אם אני עובדת פול טיים הולכת כל הקצבה. הסכימו שאעשה רק חלק אחד שאני הכי טובה בו", היא מסכימה, והוא משיב: "אז אפילו יצא שאת עושה בדיוק מה שאת עושה הכי טוב. מושלם. יופי, שמח לשמוע".

הנוכחים מעלים אפשרות שהשלב הבא יהיה טיפול בהתמכרות שלה לסמים. היא לא שוללת. "הפסיכיאטרית שלי אמרה שבמקום לחפור במה שקרה, צריך לבנות כלים להתמודד עם החרדות", היא אומרת. קצינת המבחן מעודדת: "מצבך הנפשי השתפר. ניכר".

אולם, בשיחה צפה בעיה. אמה, שמונתה לפקח עליה במעצר הבית, לא כשירה. לעתים אינה נמצאת, מה שמפר את התנאים. "היא חולה פיזית ונפשית. זה מאוד קשה", היא מסבירה. "אני לא מפרה אף הגבלה, נמצאת בבית. אין לי אף אחד אחר". צימרמן לא מתרצה. "שיתפת בזה? לא. מבין שפחדת ולא רצית, ועם זה - משתפים וחושבים ביחד על פתרונות. זה היה יכול מאוד להסתבך", הוא מבהיר. "מה חוץ מזה?", הוא חוזר לטון החיובי. "יש לי גדר חתולים שכבר לא עובדת, הם מצליחים לטפס ולצאת החוצה", היא משתפת. "טוב, אם זאת הבעיה עכשיו..", צוחק השופט.

המשתתף הבא לא מתקבל בתשבוחות. גם הוא הפר את התנאים ולא הגיע למפגש הטיפולי הנדרש. "קבעת את הגורל שלך בכך שלא הגעת לסדנה. ניתנו לך הזדמנויות אין ספור. אבקש שתופסק השתתפותך", מצהירה התובעת. "אני באמת מתנצל", הוא מגיב. "אני חלילה לא שם פס. אני מעריך את המקום הזה. זאת ההזדמנות של החיים שלי ואני לא מזלזל בזה. קרה מה שקרה ומבטיח שלא יקרה שוב. הבן שלי קיבל מכה בראש, אין אף אחד שייקח אותו לבית חולים, אשתי לא מסתדרת".

"לא אתן החלטה היום", אומר השופט, "אבל אני מאוד מאוד לא מצליח להבין אותך. עם כל מה שעברת, עשית תהליך, שנעצר, וחזרת חזרה. כמעט אין מצב כמו שלך שמישהו חזר לבית משפט קהילתי. קיבלת צ'אנס. הייתי מצפה לא שתגיע בזמן - אלא שעה לפני. זה לא רציני. במיוחד בגלל המצב שלך, כל מה שעברת". החיוך של צימרמן נמחק. הטון נשאר משפחתי, כמו אב הנוזף בבן סורר. "דיברתי איתו לפני", מתערב הסנגור ושם יד על כתפו, "הוא ננזף גם על ידי".

ראשיתם של בתי המשפט הקהילתיים בפיילוט שהושק ב-2014 במטרה למנוע רצידיביזם, פשיעה חוזרת. חמש שנים מאוחר יותר מעמדם הוסדר בהחלטת ממשלה, ובהמשך עוגן בחוק. כיום פועלים שישה בבתי משפט השלום ברחבי הארץ.

המודל מושתת על שיקום בשיתוף פעולה רב-מערכתי - בין שופט, תביעה, סנגוריה ועבודה סוציאלית - כתחליף לכליאה. להליך חמישה שלבים שאורכים בממוצע כשנתיים. תחילה קבלה ואבחון, ולאחר מכן בניית תוכנית אישית, ליווי וטיפול, שילוב בקהילה ושלב מסיים. לא כל עבירה מאפשרת כניסה לתוכנית. ייעודה הוא מענה לעבריינות חוזרת עד רף ענישה מסוים. כך, כ-30% מהמשתתפים הם עברייני רכוש, 21% תעבורה, 17% סמים, כ-10% איומים, כ-9% אלימות במשפחה וכ-6% אלימות רחוב. 88% מהם גברים וכמעט אחד מכל שלושה ערבי. כ-40% מהמסיימים בהצלחה הגיעו בעקבות עבירות סמים.

למ', כבן 50, עבר ארוך של עבירות תעבורה חוזרות. האחרונה שבהן גררה עונש מאסר של שמונה חודשים. לאחר שריצה ארבעה שוחרר - ונתפס שוב. על הפרק היה מאסר נוסף ועשר שנות פסילה. "זה הגיע על רקע כלכלי. היו לי חובות ולא חידשתי רשיון או שילמתי קנסות", סיפר לוואלה. "במקום להיכנס למאסר, המליצו לי לעשות דרך ולצאת מהסיפור בצורה יפה. לפתוח חיים חדשים, לנקות מה שהיה".

"באותו שלב הייתי במעצר בית עם איזוק. הבנתי שזה הולך למקום לא טוב. ישר הסכמתי, זה פרס", הוא מוסיף. "אני נפגש אחת לשבועיים עם קצין מבחן, משתתף בקבוצות, במשך קרוב לשנתיים. תוך כדי ההליך כבר קיבלתי את הרשיון חזרה. זה חריג. הייתי צריך אותו דחוף לצרכי עבודה כקבלן שיפוצים. הצלחנו לשכנע את השופט שזה הכלי לשיקום".

לדבריו, "הגעתי לתוכנית כדי לשנות את כל מסגרת החיים שלי, לא רק תעבורה - גם עם הילד, שלא יגיע למצבים כמוני, התנהלות מול אשתי, התנהלות בעסק. באתי עם מוטיבציה. לא כדי להתחמק. ושיניתי הכול, הלכתי עד הסוף. עדיין יש קצת בעיות כלכליות, אבל נעבור גם את זה".

השופט צימרמן שמע על הפרויקט עוד בשלב הפיילוט וביקש להצטרף. זו השנה השביעית בה הוא מקדיש יום דיונים בשבוע לתוכנית. "אנחנו מנסים לגייס את האדם לטיפול בבעיות שלפעמים לא מצא את הכוחות להן", הוא אומר לוואלה. "כל ה-Setting שונה לחלוטין. באולם פלילי הנאשם לא יאמר את דבריו באופן ישיר לבית המשפט או כשייחקר או בטיעונים לעונש. הוא יושב בספסלים האחוריים והסנגור משמש לו פה. אצלנו הוא במרכז וכולנו פונים אליו. זה לא שיח פורמלי, טכני, קר, אלא שיח בעל מאפיינים ישירים. אין רתיעה משימוש בשפה רגשית ומגייסת שלא נשמע באולם פלילי. 'מחבקים אותך, כל הכבוד, תמשיך כך'. נותנים נגיעה בעולמות אישיים, 'שמעתי שהייתה לך ברית".

הוא מאפיין כי "70-80% מהמשתתפים קשורים בצורה כזאת או אחרת לעולם הסמים. נראה שגם השימוש בתרופות נמצא בעלייה. לבית משפט קהילתי מגיעות בדרך כלל אוכלוסיות שחוו עוני וטראומות מתמשכות, החל מפגיעות בילדות. אנשים שחיים בשולי החברה ללא עורף. כשעולה אפשרות לשלב מישהו אנחנו בוחנים אם יש לו צרכים לא מסופקים שנוכל לענות להם".

בתי המשפט הקהילתיים הם מקום משפחתי. "אנחנו נוהגים לקיים אירוע שפתוח לכולם בבית משפט קהילתי באחד מלילות רמדאן. מגיעים המשתתפים, המשפחות, הצוות. זה חלק מסט אירועים קהילתיים קבועים. יוצאים לפעילות במתנ"ס, בגן הפעמון או לגן החיות, או ערב סושי במוסררה. אירוע פאן", הוא מספר. "והם מגיעים. זה נותן להם מקום, אווירה מסוימת שיוצאת מהפורמליות של בית משפט. להרבה מהם יש חוסרים חברתיים עמוקים, אנשים שחיים בבדידות, והמסגרת נותנת להם תחושת שייכות. נורמטיביות. אמר לי פעם משתתף שזו הפעם הראשונה שקיבל הזמנה למשהו בחיים. הוא הגיע עם הילדים שלו, בזמן שהוא במעצר בית, וככה הם חווים אותו במסגרת נורמטיבית, את ההתייחסות של הסביבה אליו, אחרת משהם רגילים. עם קבוצת השווים שלו. חלק מהמטרה היא לייצר קבוצת שווים אחרת מהחברה השולית שבה פעלו".

המתכונת מעלה חשש לטשטוש גבולות. השופטים נדרשים למתוח קו בינם לבין נאשם איתו הם מבלים יחד מחוץ למתחם השגרתי. "יש ערנות מלאה למורכבות", מודה צימרמן. "אני בהחזקה מתמדת של איפה הגבולות הסבירים ואיך דואגים לא לחצות אותם. לדוגמה, באירועים קהילתיים משתתפים מאוד רוצים סלפי עם השופט. זה גבול שלעולם לא אעבור. לעומת זאת, בסיום ההליך הקהילתי יש טקס בו המשתתף מקבל תעודה שסיים בהצלחה ומצלמים תמונה משותפת באולם. אני יושב במקום שלי והצוות מתקרב לדוכן יחד איתו. ככה אני נשאר במסגור של המקום שלי".

"אני אף פעם לא מאוים. יש לי את הכלים להטיל את הסמכות. רוב הזמן חווים אותי כשופט באולם, ואם מתעורר משהו אני עוצר אותו בשתי דפיקות חזקות על השולחן", הוא ממשיך, "אבל אתה בהחלט לוקח את זה איתך. אתה נחשף בהרבה יותר עומק לסיפורי חיים מאוד מורכבים. הומלסים, בריאות הנפש, ניסיונות אובדניים. אנשים שמסתובבים לבד בעולם, שנים רבות מתחת לרדאר החברתי. הרבה פעמים הם מתקשים לקבל את ההכרה שהם ראויים לה, הנגישות שלהם למוסדות המדינה פחותה. אין להם את ההון החברתי".

אחד המקרים שלקח עמו הוא ספורטאית אולימפית ש"התרסקה בהתמכרות לסמים" והתגלגלה לאולמו. היא עדיין בתוכנית, אך את דרכם של אחרים נאלץ לקטוע. "לאחרונה היו שניים שעשו הליך מדהים, שמרו על הימנעות משימוש בסמים ועלו על דרך נורמטיבית. ואז אחד חזר לשימוש ונעלם לכמה חודשים, רגע מסיום בהצלחה", הוא אומר ועוצר לרגע. ניכר שההחמצה השפיעה עליו. "השני סיים בסוג של הצלחה אבל לא הגיע לפיניש ליין. הייתה הסתבכות פנים משפחתית בזוגיות שהוציאה אותו מהלופ והוא עבר לגור במקום מרוחק. הוא התעייף".

"מצד שני, לאחרונה הגיע בחור עם בעיות מורכבות, בהן תסמונת טורט. צייר קיר מחונן. הוא נכנס לבית משפט קהילתי על ליל אמוק שבו תלש מזוזות, עבר ממקום למקום ועקר אותן מהמקום", הוא משתף. "בהתחלה היו לו המון היתקלויות עם הביטחון. בתסמונת הזו אתה לא תמיד שולט על דברים שיוצאים מהפה. ובמהלך התקופה משהו נרגע. בסיום הוא צייר תמונת קיר פה בבית המשפט בטקס מרגש".

השדה הטיפולי-חינוכי לא זר לנשיא בתי המשפט הקהילתיים, שמואל הרבסט. חייו הבוגרים החלו בבתי הספר. במשך שבע שנים עבד כמורה למתמטיקה ומחנך כיתה, עד ששינה כיוון ללימודי משפטים. ב-2022 נכנס לתפקיד נשיא בתי משפט השלום בירושלים. עם פרישתו של קודמו אביטל חן בסוף השנה שעברה הרבסט קיבל את האחריות הנוספת.

"בית משפט קהילתי הוא הדבר הבא בפלילים, שיהיה ברור. זה ישנה את פני המשפט הפלילי בישראל. זו בכלל לא שאלה", הוא מתגאה. בשנות ה-90, הוא מספר, שיעור הרצידיביזם בישראל היה 63% - שישה מכל עשרה אסירים יחזרו לכלא. הכנסת השיקום לבתי הסוהר הוריד אותו לפחות מ-50%. מאז נותר יציב. "ואז הביאו את המודל מארצות הברית. הרעיון היה שאדם שלא פנוי לשיקום, לא יטפל בבעיות באמת, רק באופן חיצוני. ככל שאתה פותר את הבעיות שלו, בודק שלא ירעב, לא יצמא, שיהיה לו איפה לגור, שתהיה לו עבודה ושיהיה חלק מקהילה - יש זמן לבדוק למה הוא עושה מה שעושה, לפתור את הבעיות באמת".

"בית המשפט הקהילתי עוטף את הנאשם לחלוטין. יש פה שותפות בין כל הגורמים. דבר שלא קיים מחוץ לו", הוא ממשיך. כל בוקר נפתח בישיבה בהשתתפות כלל הגורמים, בה סוקרים את מצב המשתתפים שיגיעו במהלך היום. תחילה קצין המבחן מספר על הדרך שעשה מהפעם הקודמת, ממנו לסנגורית ולתובעת. "כך בדיון עצמו אני יודע לומר לו 'שמעתי שעברת עבודה, כל הכבוד'".

"אנחנו בודקים כל הזמן מה חסר להם. לפעמים מי שהיה נרקומן 15 שנה מסתיר את הפה בדיונים ורק אחרי כמה זמן מגלים שאין לו שיניים, ומקשרים אותו לרופא. תחשוב עליך ועליי, אם אנחנו רעבים לא נצליח לחשוב כמו שצריך, בטח לא לעשות תהליך. אם אין לנו שיניים ואנחנו חושבים שאנחנו נראים גרוע, ואין לנו איפה לגור, יש פחות מה לאבד. צריך להגיע נקי", הוא מסביר. "אם אתה מציל מישהו בבית משפט קהילתי, אתה מציל דורות קדימה, מוציא את הילדים שלו מחיי נזקקות".

המטרה היא להגיע ל-1,800 משתתפים, 800 יותר מכיום. "אם נעלה השנה ב-200 אראה זאת כהצלחה. אנחנו לא לוקחים את כולם, רק מי שזה לא תיק ראשון, שני או שלישי, שגורמים לחברה נזק. אנחנו לא מערכת חינוך, אנחנו נתקלים באדם רק אחרי שעשה דבר אנטי-סוציאלי, אנטי-חברתי, לא חוקי. התנאי לכניסה הוא סיכוי ממשי לשיקום, שמגיע מזיהוי בעיו. רק מי שיש לו בעיות יכול להיכנס. למה לחכות ולא לפתור את הבעיה מראש? אנחנו לא בעולם אוטופי, אין לנו את כל המשאבים, או את כל השופטים. אנחנו מתעסקים רק עם מי שיש קווים עברייניים באישיותו. לא במי שכשל פעם אחת. זה מה שיש ועם זה ננצח".

המטרה היא להגיע ל-1,800 משתתפים, 800 יותר מכיום. "אם נעלה השנה ב-200 אראה זאת כהצלחה. אנחנו לא לוקחים את כולם, רק מי שזה לא תיק ראשון, שני או שלישי, שגורמים לחברה נזק. אנחנו לא מערכת חינוך, אנחנו נתקלים באדם רק אחרי שעשה דבר אנטי-סוציאלי, אנטי-חברתי, לא חוקי. התנאי לכניסה הוא סיכוי ממשי לשיקום, שמגיע מזיהוי בעיות. רק מי שיש לו בעיות יכול להיכנס. למה לחכות ולא לפתור את הבעיה מראש? אנחנו לא בעולם אוטופי, אין לנו את כל המשאבים, או את כל השופטים. אנחנו מתעסקים רק עם מי שיש קווים עברייניים באישיותו. לא במי שכשל פעם אחת. זה מה שיש ועם זה ננצח".

"מה שרוב האסכולות הקרימינולוגיות בעולם אומרות שהעונש כלל לא מרתיע. מה שמרתיע הוא הסיכוי להיתפס. כשאדם רוצה לבצע שוד הוא לא נכנס לבדוק כמה העונש על העבירה. משטרה חזקה עדיפה בהרבה על בית משפט מעניש. אנשים עוד לא תמיד מאמינים בהצלחה שלנו. אפילו בית המשפט העליון כותב לפעמים על הרתעה, למרות שכולם מבינים שהיא מחוץ למשחק", הוא אומר. "בעבירות 'החיים המסובכים', של אלה שקיבלו קלפים לא טובים, הכלא לא עוזר. הוא רק מוריד אותך יותר נמוך. תצא משם ותחזור לאותו מצב בדיוק. כשאדם בכלא אין רווח מזה למעט גמול. עשית משהו לא בסדר - ניכנס בך. זאת אמירה מוסרית והיא בסדר, אבל אנחנו לא רוצים את זה ככה".

אופיו הייחודי של בית המשפט הולם את התוכנית. פחות פורמלי ומעונב, כעיקרון. ההפרדה בין הצדדים אינה מוחלטת, כך שניתן לראות חשודים אזוקים יושבים במסדרונות יחד עם שאר המבקרים. להרבסט שלל דוגמאות. סיפורים על שודד עתיקות שהזמין להתחמם בלשכתו ביום שלג קפוא, או על שופטים שנזפו בעורכי דין עם טיעונים "תל אביביים". על אחד הקירות מתנוסס ציור גדול שהכין אחד ממשתתפי התוכנית.

"בארצות הברית קוראים לזה בית משפט פותר בעיות, פה אנחנו יותר קהילתיים. גם אם המשתתף לא מסיים, התיק נשאר אצל אותו שופט וממשיך איתו להליך הרגיל. בדיונים רגילים ברור שאתה בא להיות 'סטריקט' לגמרי, פה בדיון אחד שומעים אווירה אופטימית ומחבקת ואחרי זה, כשמורחים אותנו, אנחנו מתהפכים".

העומס המוטל על השופטים ניכר גם כאן. בחפירות בקירות בית המשפט התגלה ספר שמתעד את הדיונים שנערכו בו בימי קום המדינה. אז, אומר הרבסט, היו ארבעה שופטים על 436 תיקים. כיום מדובר על 75 שופטים מול 81 אלף תיקים. "זאת אומרת, מגיעים לי בערך 700 שופטים", הוא מחשב. "אנחנו נמצאים במצב שאין מינויי נשיאים וסגנים ולכן כרגע אני ממלא מקום זמני של האופרציה הזאת. כשיהיו ועדות איתור אני מניח שייצא מכרז. כן, היה מעניין אותי לעשות את התפקיד. הוועדה התכנסה פעם אחרונה לפני שנה, ברור שהיינו שמחים שיהיו מינויים".

שרית ממן, מנהלת תחום בתי המשפט הקהילתיים במשד המשפטים, גאה בהתקדמות הפרויקט. "כשקיבלנו את האחריות היו שישה בתי משפט קהילתיים. היום יש 16, ב-19 אולמות משפט, מאילת עד קריית שמונה. לוקח זמן להגיע ליעד המשתתפים, הליך האיתור ארוך. בכנות, יש אירועים חיצוניים שמשפיעים - במלחמה יש שירותים שלא פעלו בצורה סדירה. בית המשפט באשקלון נפתח במהלכה. יש המון שופטים שרוצים להיות קהילתיים, זו תחושה של עשייה משמעותית".

לא חסרים רגעים מרגשים באולם, אך חלקם יוצאים מהשורה. במהלך היום נכנס לאולמו של צימרמן משתתף שמיד נשאל אם הוא מעוניין בדיון בדלתיים סגורות. הוא עונה בקול חלש שאין צורך. אביו הגיע מחו"ל לברית של בנו, הוא מעדכן, אחרי מסע שכנועים. "כמה זמן לא ראית אותו?", נשאל. "ראיתי, אבל כל פעם הוא ברח והתחמק".

הוא הקריא, בקושי ניכר, מכתב שהכין במהלך עבודתו בשעות הלילה. דרישת חובה ממשתתפים בין שלב לשלב. הוא מפרק את קיפול הדף בו כתב בטוש אדום. המילים גדולות, השורות לא מיושרות. עוברות שניות של שקט עד שהוא מצליח להתחיל. האולם משתתק כדי לסייע לו.

"תוך כדי התהליך אשתי נכנסה להריון. התסכולים, ובעקבות זה ההתפרצויות, פחתו אך לא הופסקו לגמרי. גם הלחצים לא הופסקו. הרצון להיות שייך לבית, אותו בית, לקבל מקום. חזרתי הביתה בצהריים, הלכתי לישון, כמעט לא ראיתי את הילדים. אי-הנוכחות שלי בבית השפיעה על הילדים לרעה", הוא משתף. "זה נתן לי את ההבנה שאני חייב להילחם על הבית. ועל עצמי". הוא מסיים בהבעת תקווה שהשיפור יימשך. "תודה רבה", אומר השופט. הסנגורים, התובעת וקצינת המבחן, המשתתפים הבאים בתור אחריו והמלווים, כולם יודעים מה לעשות באותו רגע. מחיאות כפיים רמות ומסונכרנות נשמעות באולם. גם זה חלק בלתי נפרד מההליך.