ארבעה שבועות של הפוגה מעיסוק פומבי בפוליטיקה שלקחו בגוש האופוזיציה לצרכי המלחמה עם איראן הסתיימו. מה שנתן את האות היה סבב הריאיונות של נפתלי בנט ביום חמישי, שעורר שיח משמעותי. אתמול, הצטרף לחגיגה גדי איזנקוט, עם האמירה לפיה "לא עזבתי את המקום השני אצל בני גנץ כדי להיות במקום השני אצל בנט".
כמו כל מהלך פוליטי, גם את הסיבוב הזה צריך לבחון בשתי צורות - און רקורד ואוף רקורד. מעל פני השטח לא באמת נאמר משהו חדש. בנט אמר את מה שהיה ידוע ולא ממש השתנה בחודשים האחרונים - "הצעתי לאיזנקוט הצעה נדיבה", "איזנקוט מתמהמה" ו"דלתי עדיין פתוחה".
גם איזנקוט לא אמר משהו חדש, הוא מעולם לא תכנן לבוא לבד ולהיות במקום שני במפלגה של בנט. לרמטכ"ל לשעבר יש מפלגה, יש בה חברים, וגם כעת הוא חושב שלא נכון להתאחד בשלב מוקדם, ושאין עדיין הוכחה שחיבור בעת הזו מביא ניצחון.
ממשיכים לעדכן אתכם גם בטלגרם, הצטרפו עכשיו.
הסיפור הגדול הוא במה שקורה מאחורי הקלעים. קודם כול, צריך לשאול למה בעצם בנט החליט להתראיין כעת? לפי הדברים שאמר ל"וואלה", הוא מתראיין "כדי לתת תקווה לעם ישראל". זה נחמד, יפה וחיובי, אבל עם ישראל "צריך תקווה" כבר חודשים ארוכים, יש כאלה שיגידו שהוא צריך תקווה כבר שנתיים וחצי. מה בכל זאת קרה שעכשיו בנט מתראיין? ככל הנראה המגמה בין השניים שמובילים את הגוש - בנט ואיזנקוט. מדובר במגמה די ברורה - והיא משתנית לטובת איזנקוט.
הפער בין השניים מצטמצם. בחלק מהסקרים בנט ראשון ואיזנקוט רק מתקרב אליו, ובסקרים אחרים כבר מכריזים על מהפך. כך או אחרת המגמה בשבועות האחרונים ברורה - איזנקוט מתחזק וזה מגיע גם על חשבונו של בנט.
בכל חמשת הראיונות שעשה בנט חזר מסר אחד בולט: "איזנקוט איש טוב, איש ראוי, הוא יקבל אצלי תפקיד משמעותי. הוא קיבל הצעה נדיבה והוא מתמהמה, אבל הדלת שלי פתוחה". או במילים אחרות - "אני מוביל, אני הראש". בנט אף הוסיף שאיזנקוט "יקבל תפקיד בכיר". מדובר במסרים שנועדו להקטין את איזנקוט, ולמסגר "אני ראשון וגדי שני", כאילו שאין חלופות אחרות. ובקיצור, ניסיון לבלום את המגמה.
הסבב הזה הוא הראשון שפתח את הדלת לקמפיין שלילי של בנט נגד איזנקוט. ההודעה הרשמית הראשונה של "מפלגת בנט "026' נגד חבר בגוש היא נגד איזנקוט, הכוללת האשמה שבנט "לא יאפשר לחזור על טעות הפיצול והציבור לא יסלח למי שיעשה זאת". בגוש שבו קולות פוטנציאליים עלולים ללכת לאיבוד כמו במקרה של בני גנץ, יועז הנדל ומפלגות מילואים, במצב שבו איזנקוט גדול מליברמן, גולן ולפיד, להאשים דווקא את איזנקוט בפיצול ואיבוד קולות זו האשמה דחוקה, אפילו דחוקה מאוד. לא מדובר בהאשמה ריאלית, אלא בהאשמה שכולה ניסיון לעצור את איבוד המנדטים כחלק מהמאבק על המקום הראשון.