בקשת החנינה של ראש הממשלה בנימין נתניהו חוללה בחודשים האחרונים סערה שחצתה את גבולות ישראל. מול לחצים מנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, הנשיא יצחק הרצוג יידרש להכרעה שתעצב את כהונתו. בדרך לשם, הוא ויועציו יידרשו לבחון את תקדימי העבר, וחריגות הפנייה של ראש הממשלה לעומתם.
מפרשת קו 300, עליה נשענים תומכיו של נתניהו, דרך מרגלית הר-שפי, חברתו של יגאל עמיר שידעה על כוונת הרצח, נעמי בלומנטל, חברת הכנסת שמימנה לינה של חברי ליכוד לפני הבחירות הפנימיות במפלגה, ועד האופנובנק, שמבהיר בריאיון לוואלה כי "אין חנינה בלי הכאה על חטא" - אלה סיפורי החנינה המתוקשרים בתולדות המדינה.
רוני ליבוביץ' משחזר במדויק את רגע קבלת הבשורה המשמחת. זה היה ביום עבודה מחוץ לבית הכלא, בתקופה בה כבר הורשה לצאת מבית הסוהר מדי יום. אימו התקשרה. הנשיא עזר ויצמן החליט לאשר את הבקשה, הודיעה לו. שאגת שמחה פרצה ממנו.
ליבוביץ' היה שם ידוע בכל בית. שודד בנקים סדרתי, חבוש קסדת אופנוע, שהצליח לחמוק מהמשטרה 21 פעמים. דמותו הפכה אהודה אפילו בחוגים מסוימים, עשרות שנים לפני שהפציע גל האסירים החתיכים בארצות הברית והמחלוקת סביבו. היום הוא בעיקר סבא רוני, ומרצה, לכל מי שמזמין ורוצה לשמוע. "מספר את הסיפור שלי", הוא מדייק את ההגדרה.
בניגוד להערכת המשטרה ולכינוי שדבק בו, הוא כלל לא השתמש באופנוע במעשי השוד. ליבוביץ' מספר כי נהג להגיע רגלית, לדרוש את הכסף באיומי אקדח, ולהסתתר במקום האחרון שהמשטרה תחשוב עליו: סמוך לזירת הפשע. את הקסדה והמעיל החביא מאחורי שיח או גדר ומיד חזר לאסופת הסקרנים מחוץ לבנק. המזומן הופקד חזרה לבנק ממנו נלקח. הביטחון עלה בכל פעם שהשיטה עבדה. עד שהפסיקה.
לקראת סוף 1990 ליבוביץ' נתפס בבית הוריו בתום מצוד משטרתי ונכנס לכלא. "עד המשפט הייתי בהלם טוטאלי. כלא זה לא דבר פשוט. האנשים, התנאים, שלילת החופש. לוקחים את החיים ושמים על הולד. מתי תקום, תשב, תראה את הבן שלך, אם בכלל", הוא משחזר. "עורך הדין שלי, אורי סלונים, הציע לי להחזיר לבנקים את כל כספי השוד, פעם ראשונה ויחידה בתולדות ישראל. לקחתי את זה בשתי ידיים. מי שקורא אומר 'איזה אהבל, גם ישב בכלא וגם לא קיבל כסף'".
"עשיתי את זה משלוש סיבות: לכל בן אדם יש מצפון, לא חייתי בשלום עם מה שעשיתי; אם לא הייתי עושה את זה הייתי חוטף תביעות אזרחיות מהבנקים על ימין ועל שמאל; וקיוויתי שהדבר יקל על עונש שאקבל", הוא מסביר. "זה לא קרה. קיבלתי 20 שנות מאסר בפועל. כשיצאתי מההלם רק חשבתי איך אני יוצא מהדבר הזה מבחינה חוקית. האפשרות היחידה הייתה חנינה".
שנתיים לאחר מכן החלה כהונת הנשיא עזר ויצמן. "שנים הוא לא נתן חנינה לאף אחד. ואז, עשרות, אם לא מאות, שלחו לו מכתבים שיעניק לי חנינה. עו"ד סלונים עשה כל מה שהיה יכול, נפגש עם מי שאפשר כדי להגיע לחנינה. במשרד שלו עבדה אז עורכת דין צעירה, מיכל הרצוג. עד היום אנחנו בקשר. אחר כך חבר ילדות שלי, דוד מנע, שהיה אז חבר כנסת, הגיש בשבילי בקשות", הוא ממשיך.
הקמפיין צלח. ויצמן הסכים לבקשה. "העניין עבר למחלקת חנינות, ומשם לשר המשפטים צחי הנגבי. למזלי הוא חתם. שם לא נותנים חנינה אם אתה לא מודה, אני אומר ברמיזה לביבי. אני הכיתי על חטא. והייתי הראשון שזכה בכך עקב ההתנהגות הטובה שלי בכלא והבעת החרטה. בית המשפט הקל בעונשי, מ-20 שנה ל-14, ועם החנינה קוצרה תקופת העונש בשנה וחצי. בסופו של דבר ישבתי שמונה שנים וחודש".
"בהתחלה, כשהקלו בעונשי והתנאים השתפרו, התחלתי לצאת לחופשות מכלא מעשיהו. אתה מתחיל לשמוע שמועות, כן תבוא החנינה או לא. בגלל הפרסום שלי לא היה פשוט לקבל חנינה", הוא נזכר. "יצאתי כל בוקר לעבוד בתעבורה. באחד הימים הטלפון מצלצל, דיברתי עם אימא שלי והיא אמרה שאישרו את החנינה. הייתי באופוריה. נתתי שאגה באוויר. כאילו מורידים ממך משקל של 150 קילו".
"פתאום אתה יכול לתכנן את החיים בחוץ. יש שלב שנקרא שיקום בכלא, אני שונא את המילה הזאת. המילה שיקום מראה שהידרדרתי ועכשיו צריך לבנות אותי. הבעלים של חברת הובלה ענקית שמע שאני יוצא לעבודות, כאסיר, ולקח אותי אליו. ידעתי שהעולם החופשי לא מחכה לרוני ליבוביץ'. כשאתה יוצא מתחיל המאבק הגדול. אתה מבין מה הפסדת וצריך להשתקם. למזלי פגשתי אישה מיוחדת, יסמין, שהפכה לאשתי. היא העניקה לי את החיים מחדש", הוא מספר.
להיות אדם חופשי, אומר ליבוביץ', יכול להבין רק מי שלקחו לו את החופש. "אני יכול ללכת בשלוש בבוקר לים. לא עשיתי את זה, אבל אני יכול", הוא צוחק. "כשנכנסתי לכלא אשתי הראשונה רצתה להתגרש, הקשר עם הבן שלי היה קשה מאוד. היום אני שוב בקשר איתו. הוא פרופסור לתקשורת בארצות הברית, יש לי שני נכדים ממנו ומבתי שתי נכדות. אני פנסיונר הרפתקן".
האופנוע, הארלי דייווידסון כבד, עדיין שם. ייתכן שלא לזמן רב. בקרוב יחגוג 73, וסביבתו מפצירה בו להפסיק. "אשתי אומרת לי להקליל, לעבור לאופנוע קטן יותר, אבל אמשיך לרכוב עד שלא אצליח להעביר את הרגל מעבר לאוכף. כנראה שזה לא ייקח עוד הרבה שנים. יש שריטות שלא עוברות".
בעוד הוא אסיר תודה על החנינה לה זכה, הוא מבהיר כי היא מגיעה רק למי שמכיר במעשיו. כן, גם נתניהו. "אני הודיתי; הפנמתי מה שעשיתי. לא ביקשתי חנינה כי 'מגיע לי'. לא מגיע לך כלום. אם הוא יודה ויקבל חנינה - סחה. אבל הוא אומר 'לא עשיתי', אז על מה יתנו לו?", הוא מסביר. "צריכה להיות חרטה. מבחינתו זה מגיע לו, 'אני ראש הממשלה - תנו לי'. זה לא ככה".
"לכל בן אדם מגיעה הזדמנות שנייה. יש 21 אלף בשירות בתי הסוהר. ואם יתנו לו ככה אז מגיע לכולם. הם יגידו 'למה ראש הממשלה קיבל ואני לא?' אם הוא יודה, לדעתי אפשר שייתנו לו אחרי שתי דקות", הוא מדגיש.
קו 300
40 שנים לאחר שהתגלתה הפרשה היא שבה להדהד בכותרות. בתור המקרה היחיד בו ניתנה חנינה לפני העמדה לדין, טבעי שתשמש כלי מרכזי בהצדקה של נתניהו ותומכיו לאישור הבקשה. מבחינתם היא שומטת את הקרקע מתחת לטיעונים כמו זה שהציג ליבוביץ'. בכירים במערכת המשפט הביעו עמדה שכזו. והנה, אפשר. במחלקת החנינות במשרד המשפטים סבורים אחרת.
ראשית הפרשה ב-1984. ארבעה פלסטינים חמושים בסכינים השתלטו על אוטובוס קו 300 של אגד בדרכו מתל אביב לאשקלון. 41 נוסעים הוחזקו בני ערובה. המחבלים איימו בהפעלת מזוודת נפץ, ולדרישתם הנהג שינה כיוון לעבר מצרים. עשרה קילומטרים מהגבול הוא נעצר בירי צה"ל לעבר גלגליו.
אז, הציבו המחבלים דרישות לשחרור החטופים, שכללו שחרור אנשי פת"ח ומעבר למצרים. לזירה מיהרו הרמטכ"ל משה לוי, שר הביטחון משה ארנס וראש שב"כ אברהם שלום. בהוראת הרמטכ"ל, סיירת מטכ"ל פרצה לאוטובוס בניסיון להשיג שליטה במצב. שניים מהמחבלים נהרגו במהלך הפעולה ושניים נתפסו. לתקשורת הועבר דיווח במילים אלה, אך במהרה הגרסה השתנתה - כל הארבעה נורו למוות.
סוכנויות זרות החלו להעלות שאלות מבלי להידרש לצנזורה. כעבור שבועיים הגיעה ההוכחה - צילום של ענת סרגוסטי המציג את אחד החוטפים מוכה בזירה בידי הקחצ"ר יצחק מרדכי. לימים התגלה כי ראש שב"כ הורה לראש אגף המבצעים שתחתיו, אהוד יתום, להרוג את השניים במקום. יחד עם פקודיו הכה אותם באבנים ומוט ברזל עד למותם.
המעורבים ניסו לשבש את החקירה באמצעים שונים ומסרו עדות שקר, לפיה מכה אחת מאקדח של מרדכי הובילה למותם. בשב"כ אף הורו לזייף את דוחות נתיחת הגופות. רק דרישה שהגיעה מתוך
הארגון הביאה לחשיפת הפרטים האמיתיים.
למרות הטיוח, ראש שב"כ ואנשיו הגיעו להסדר עם היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש, לפיו יתפטרו ויזכו בחנינה עוד לפני שהועמדו לדין. היועמ"ש הבהיר אז כי המשמעות היא הודאה באשמה. הנשיא חיים הרצוג התרצה. עתירה שהוגשה נגד הקדמת החנינה למשפט נדחתה מול דעת מיעוט של השופט אהרן ברק.
"רק נסיבות חריגות לחלוטין, בהן עולה אינטרס ציבורי עליון או נסיבות אישיות קיצוניות ביותר, יכולות להצדיק התערבות מוקדמת כמתואר במהלך הרגיל של סדרי המשפט", הבהיר נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר. "השימוש בסמכות החנינה לפני הרשעה אינו אלא אמצעי נדיר וקיצוני".
בחוות הדעת שהגישה לאחרונה מחלקת החנינות לשר עמיחי אליהו, הודו כי "נקודת הייחוס הרלוונטית היחידה לבקשה דנן מצויה לכאורה בפרשת קו 300". עם זאת, הבהירו כי הפרשות אינן דומות. בין השאר, ציינו כי בקשת נתניהו מוגשת בעיצומו של הליך מתנהל, בשונה מהפרשה אליה היא מושווית, וכן מוגשת ללא הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, ללא פרישה, בזמן ש"על פני הדברים קיימת חלופה משפטית בדמות עיכוב הליכים, וללא הודאה כלשהי במעשים המיוחסים בכתב האישום".
מרגלית הר-שפי
עשור לאחר מכן, רצח ראש הממשלה יצחק רבין הוביל לבדיקה נרחבת של הכשלים שקדמו לו. במהלך החקירה עלה שמה של מרגלית הר-שפי: פעילה נגד הסכם אוסלו וסטודנטית למשפטים באוניברסיטת בר אילן, שלמדה לצד הרוצח יגאל עמיר. עמיר והר-שפי נפגשו במקרים שונים וניהלו שיחות סביב נקודת העניין המשותפת.
בחלקן, שמעה אותו מכריז כי רבין מסוכן למדינה, כי חל עליו דין רודף וכי הוא "בוגד שיש להורגו". בעוד אחרים התייאשו מוויכוח מולו, היא המשיכה לטעון בפניו כי הוא שוגה. הר-שפי אף פנתה לרב שלמה אבינר כדי למצוא טיעונים נוספים. בעדותה טענה כי העלתה בפניו את האפשרות להסגיר את עמיר. לבסוף, ניתקה עמו קשר חצי שנה לפני הירי בעצרת השלום.
למרות זאת, לאחר שני ערעורים, ב-2001 בית המשפט העליון פסק כי ידעה על כוונתו של עמיר, והרשיעה אותה באי-מניעת רצח. הר-שפי נדונה לתשעה חודשי מאסר. סירובה להביע חרטה מנע את קיצור עונשה, אף שהביעה צער על "טעות בראיית המציאות". ואולם, בהמלצת ראשי שב"כ שהיו אחראים לחקירתה, הנשיא משה קצב החליט להעניק לה חנינה ולנכות שליש ממאסרה. "אם הייתי יודעת למה הוא התכוון - הייתי עושה הכל כדי למנוע זאת", הבהירה בצאתה מהכלא.
נעמי בלומנטל
אם בקשתו תיענה, נתניהו לא יהיה הפוליטיקאי הראשון שזוכה בחנינה. שני עשורים לפניו עשתה זאת נעמי בלומנטל, גם היא ממפלגת הליכוד. בלומנטל, שחקנית טרם כניסתה לפוליטיקה, כיהנה בכנסת במשך 14 שנים. בין היתר מילאה את תפקידי סגנית שר התשתיות, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ויו"ר ועדת העלייה והקליטה.
לפי כתב האישום שהוגש נגדה, לקראת הבחירות הפנימיות במפלגה מימנה לינה של 12 חברי מרכז ליכוד במלון שרתון סיטי טאוור ברמת גן. סעיפיו כללו שוחד בחירות, הדחת עדים ושיבוש מהלכי משפט. מול ההאשמות, היא בחרה לשמור על שתיקה בחקירה. החלטה זו אף כיכבה במערכון שהופיע בתוכנית של אלי יצפאן. עקב שתיקתה בחקירה, פיטר אותה ראש הממשלה אריאל שרון מתפקידה.
בניסיון להביא לעונש מאסר, התביעה טענה כי העבירות מהוות "שחיתות פוליטית הפוגעת בדמוקרטיה, שנועדה להשפיע על תוצאות הבחירות". ב-2006 בית משפט השלום בתל אביב גזר עליה שמונה חודשי מאסר. לצדם, הוטל עליה קנס כספי וקלון.
גזר הדין הוביל לקמפיין ציבורי למען המתקת עונשה, בו השתתף גם הנשיא לעתיד הרצוג, שגם הוא שמר על זכות השתיקה בפרשת העמותות. עם כניסתו לתפקיד, הנשיא שמעון פרס החליט להסכים להמרת עונשה בעבודות שירות. בהמשך אף ניסתה להיבחר מחדש לכנסת דרך רשימת הליכוד, ללא הצלחה.
ומה המצב בשנים האחרונות?
לפי נתוני בית הנשיא, בשנים שקדמו לכהונת הרצוג, בהן ראובן ריבלין מילא את תפקיד הנשיא, חלה עלייה במספר החנינות שניתנו. בעוד ב-2014 עד 2018 הוענקו כ-600 עד כ-900 חנינות בשנה, ב-2019 המספר עלה ל-1,254 ושנה לאחר מכן זינק ליותר מ-1,700. השינוי לא נבע רק מפניות רבות יותר. ב-2018, למשל, הוגש מספר פניות דומה ל-2020, אך מספר האישורים היה כמחצית.
בכניסתו של הרצוג לתפקיד מספר האישורים ירד חזרה. ב-2022 הוענקו כ-700 חנינות מול כ-300 שסורבו, ובשנה הבאה 673 מול 386. ב-2024 המספרים היו 964 לעומת 571, ובשנה החולפת 859 מול 456.
מתוך כלל החנינות שניתנו ב-2025, 59% כללו קיצור תקופת רישום פלילי, 23% הקלה בקנסות, 10% הקלה במאסר ועבודות שירות, 5% פסילת רשיון נהיגה ו-2% קציבת מאסר עולם. 46 מתוך 279 בקשות חנינה הנוגעות למאסר ועבודות שירות אושרו, וכן 270 מתוך 716 מאלה שפנו לקיצור תקופת רישום פלילי.