בין אזעקה לאזעקה, בין הנחיות פיקוד העורף לניסיונות לייצר שגרה, מתגבשת בישראל מציאות שקטה יותר. לא זו שמדברת על הכרעה או ניצחון, אלא מציאות של שחיקה נפשית עמוקה, מתמשכת, כזו שלא מתפוגגת עם תום מטח הטילים.
הנתונים מספרים את תחילת הסיפור, אך לא את כולו. בתוך 48 שעות בלבד מתחילת מבצע "שאגת הארי", נרשמה עלייה של 620% בפניות לקו הסיוע של נט"ל. מספר חריג, שמעיד על מצוקה רחבה. אבל כשמקשיבים לעדויות עצמן, מתברר שהסיפור האמיתי התחיל הרבה קודם, כבר בשבעה באוקטובר, ומאז רק הולך ומעמיק.
"אני לא נמצא בשגרה שלי כבר שנתיים וחצי", מספר עידו, בן 34 מתל אביב. "אני לא אותו בן אדם. אני מטופל בציפרלקס כדי להפחית חרדה ודיכאון, ואני יודע שאני תלוי בזה. פעם הייתי בן אדם של חלומות גדולים, היום כל מה שמעניין אותי זה איך אני מסיים את היום".
ממשיכים לעדכן אתכם גם בטלגרם, הצטרפו עכשיו.
הוא עוצר לרגע, ואז ממשיך, כמעט מתנצל על עצם השיתוף: "חברים אומרים לי 'תתאפס על עצמך', אבל אני לא שם. משהו במלחמות האלה גמר אותי נפשית. אני מבין למה צריך להילחם, באמת מבין, אבל יש לזה מחיר. אני מפחד לצאת מהבית. כל יציאה הופכת לאירוע. הדופק עולה, הגוף לא נשמע לי, ואני רק רוצה לחזור הביתה".
הפער הזה, בין ההבנה הרציונלית של המציאות הביטחונית לבין החוויה האישית, חוזר כמעט בכל עדות. "אני גבר, זה מבייש אותי בכלל לספר את זה", הוא מוסיף. "אני אמור להיות חזק, אבל אני לא מצליח להשתלט על הגוף שלי. זה לא עובר. כל פעם אני אומר לעצמי 'מחר יהיה טוב יותר', אבל זה לא קורה".
מאחורי המילים שלו מסתתרת מציאות רחבה יותר. לא רק חרדה נקודתית, אלא שינוי עומק באורח החיים. זוגיות שהסתיימה, חזרה לבית ההורים, הסתגרות. "אני בין ארבעה קירות, דרוך, עוקב אחרי מה שקורה, ולא מצליח לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהרצון לשקט נפשי".
רותם עזבה את עבודת החלומות: "אי אפשר להתרגל לבומים"
גם רותם, בת 28 מבת ים, מתארת קריסה אחרת, תעסוקתית, שהובילה במהירות גם לקריסה נפשית. "הייתה לי עבודת חלומות", היא מספרת. "אבל מהרגע שהבנתי שהמלחמה עם איראן רצינית, התפטרתי. לא הייתי מסוגלת להגיע למשרד. אמרו לנו לצאת לעבודה, אבל הרגשתי שזה מסכן אותי".
היא מתארת את רגע השבר דרך סיפור של חבר: "יש לי חבר שנסע באיילון ורסיס פגע לו ברכב. הוא ניצל בנס. מאז, רק מהמחשבה שזה יכול לקרות לי, אני פשוט לא יוצאת מהבית".
מאז, השגרה שלה נעצרה לחלוטין. "אני לא יוצאת. לא מנסה גם. כל אזעקה תוקפת אותי מחדש. הבומים האלה, אי אפשר להתרגל אליהם", היא משתפת. "כבר שבועיים אני על ציפרלקס, בהמלצת רופא. זה הדבר היחיד שמאזן אותי כרגע, אבל החיים שלי פשוט התמוטטו".
היא מתארת מחשבות קדימה, לא פחות קשות מההווה: "אני כבר חושבת על היום שאחרי. איך אני חוזרת לשוק העבודה? איך אני משקמת את עצמי? נדמה שאף אחד לא לוקח בחשבון את המחיר הנפשי שלנו"."מ
משתדל לשדר רוגע, אבל מתפרק מבפנים"
הסיפור של לביא, בן 38, אב חד הורי לשניים, חושף זווית נוספת של אותה מציאות, הפעם דרך החלטה מודעת לעזוב עבודה. "באתי לבוס שלי ואמרתי לו תפטר אותי", הוא מספר. "תן לי לצאת לאבטלה. עבדתי חמש שנים בעבודה שאהבתי, אבל ברגע שהבנתי שאני צריך לצאת מהבית והילדים נשארים לבד, בחרתי בהם".
הבחירה הזו, לדבריו, לא הייתה באמת בחירה. "אין לי מי שיעזור. בן הזוג שלי בחו"ל בתהליך פונדקאות, ואני פה לבד עם הילדים. לא הייתה לי ברירה". מאז, הוא מתאר חיים על הקצה. "אני כבר חודש חי מחסכונות. בלי עבודה, עם אחריות על הילדים, זה מכניס אותי לסטרס. אני משתדל לשדר רוגע בבית, אבל בפנים אני מתפרק".
גם אצלו, הגוף מגיב. "כל פעם שאני צריך לצאת מהבית לסידורים, אני מבקש עזרה מחברים. אני לא מסוגל. לחץ בחזה, דופק עולה, הזעה. זה מפחיד אותי, כי אני מכיר את עצמי כאדם חזק, כזה שמתאמן כל יום. אבל משהו נשבר". לבסוף, גם הוא הגיע לאותה נקודה: "נאלצתי לקחת ציפרלקס. אני יודע שזה עלול למכר, אבל אין לי ברירה. זה מה שמחזיק אותי שפוי כרגע".
שלושת הסיפורים האלה אינם חריגים. הם מציירים קו ברור בין מה שנראה כלפי חוץ כחוסן אזרחי, לבין מה שמתרחש בפנים. בין היכולת להמשיך לתפקד, לבין המחיר הנפשי שנגבה בשקט. המסר שחוזר מהם חד, לא רק מי שביתו נפגע זקוק לעזרה. לפעמים, גם כשהקירות עומדים, משהו אחר כבר קרס.