בזמן שמערכת החינוך מתקשה לתפקד תחת מציאות ביטחונית מורכבת מתחילת המלחמה, כאשר כמעט בכל יום מתקבלת החלטה אחרת לגבי סגירת ופתיחת מוסדות החינוך, הורים רבים במרכז הארץ מוצאים את עצמם לבד במערכה: בלי מסגרות לילדים, בלי קייטנות פסח ובלי פתרונות חלופיים מספקים, לצד המורכבויות הביטחוניות ולעיתים גם עם פגיעה כלכלית קשה.
כאמור, בכלל הרשויות בגוש דן הודיעו כי קייטנות הפסח לא ייפתחו, בירושלים, מעלה אדומים החליטו שכן. וברשויות צהובות וכתומות יקבלו אישורים פרטניים מפקע"ר במידה ויוכלו לפתוח על פי העקרון של יו"ר השלטון המקומי, חיים ביבס שכל רשות אחראית לעצמה.
עו"ד הגר גרטי זדה, אם לארבעה מרמת גן, מתארת מציאות יומיומית של תסכול, על אף השיקולים הביטחוניים: "אין מסגרות. פשוט אין. אנחנו מתמודדים עם הילדים בבית כבר ימים ארוכים, בלי שום מענה אמיתי מצד המערכת. נכון, הזום זה לא אידיאלי, אבל לפחות זה נתן לילדים איזושהי מסגרת, מפגש חברתי, משהו שמחזיק אותם. היום אין אפילו את זה. יש מספיק מבנים ממוגנים ברמת גן, יש בתי ספר שיכולים להכיל קבוצות קטנות. היה אפשר לפצל כיתות, לעבוד בקבוצות של 10 עד 15 ילדים, להביא כוח אדם זמני. יש מאות אנשים בבית בחל"ת. למה לא לשלב אותם?".
לטענתה, פתרון דיפרנציאלי כזה היה יכול לתת מענה חלקי לפחות: "זה לא חייב להיות מושלם, אבל זה כן היה נותן להורים אוויר לנשימה ולילדים מסגרת בסיסית. המרמור עצום, במיוחד סביב הכסף. אני שילמתי כמעט 6,000 שקל על מסגרות שלא התקיימו. עכשיו אומרים שיחזירו רק 70%, וגם לא מיד. זה פשוט לא הגיוני. יש תחושה של חוסר צדק. המדינה מדברת על החזר גבוה יותר, אבל בפועל אנחנו מקבלים פחות. זה מרגיש כמו התעללות".
"אני עצמאית. ההכנסות שלי ירדו בכ-50%, המשרד שלי נפגע מטיל איראני. ובמקביל כל ההוצאות נשארות, כולל מסגרות שלא פועלות. זה בלתי אפשרי. יש משפחות צעירות, הורים לשניים-שלושה ילדים, אנשים שלא עובדים עכשיו בכלל. זה נטל בלתי אפשרי".
גם ליאת, אם לשלושה ילדים מגבעתיים, מספרת על שחיקה שהולכת ומעמיקה מיום ליום. "זה לא רק שאין גן או בית ספר, אין אפילו ודאות. אי אפשר לנהל ככה בית, אי אפשר לעבוד, אי אפשר לתכנן כלום. הילדים חסרי שקט, ואנחנו ההורים כבר על הקצה".
לדבריה, הפגיעה אינה רק לוגיסטית אלא גם רגשית. "הילדים צריכים מסגרת, צריכים שגרה, צריכים לראות חברים. במקום זה הם בבית, מול הלחץ, מול האזעקות, מול ההורים המתוחים. גם מי שמצליח לעבוד מהבית לא באמת עובד. אנחנו כל הזמן מחליפים תפקידים בין הורה, גננת, מורה ופסיכולוג".
אורן, אב לשני ילדים מפתח תקווה, מתאר תחושת הפקרות מצד המדינה. "כל הזמן אומרים לנו לגלות חוסן, אבל חוסן לא נבנה מהאוויר. חוסן צריך גב. צריך מסגרות, צריך פתרונות, צריך שמישהו בממשלה יבין שאי אפשר להשאיר עשרות אלפי הורים עם הילדים בבית ולהגיד להם תסתדרו".
הוא מוסיף כי גם מבחינה כלכלית המצב הופך בלתי נסבל. "אני ואשתי נאלצנו לקחת ימי חופש, אחר כך לעבוד לסירוגין, ובסוף גם לשלם על מסגרות שלא פעלו. אתה משלם גם בכסף, גם בעבודה, גם בנפש. כל זה בזמן שהמדינה לא נותנת תשובה ברורה ולא מציעה חלופה אמיתית".
שרון, אם יחידנית מחולון, שיתפה: "כשיש שני הורים, עוד אפשר איכשהו להתחלק. אצלי אין עם מי להתחלק. אם אני לא עובדת, אין הכנסה. אם אני עובדת, אין מי שיהיה עם הילד. זו משוואה בלתי אפשרית. ובינתיים, אף אחד לא באמת רואה אותנו".
לדבריה, התחושה הקשה ביותר היא של בדידות. "כל ההודעות על הנחיות, כל השינויים, כל הדיבורים על אחריות לאומית, אבל ברגע האמת ההורים נשארים לבד. הילד בבית, אני בלחץ, העבודה נפגעת, והחשבון בבנק לא מחכה. אנשים כבר נשברים".
גם נגה, אם לילדה בגן מגוש דן, מצביעה על הכשל שבין ההצהרות למציאות בשטח. "מדברים על פתרונות, אבל בשורה התחתונה אין קייטנות פסח, אין מסגרות חלופיות, ואין מספיק מענה לילדים הקטנים שבכלל לא יכולים לשבת מול מסך או להעסיק את עצמם. הורים לילדים בגיל הרך פשוט קורסים".
"ברור לכולם שאנחנו בתקופה חריגה ומתמשכת. אי אפשר להמשיך לנהל את זה מהיום למחר. המדינה הייתה צריכה להכין מראש פתרונות חירום: מסגרות מצומצמות, סבסוד לבייביסיטר, מענה להורים עובדים, משהו. כרגע אין כלום", סיכמה בזעם.