הדחייה האפשרית של ביקור נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בסין מראשית אפריל למועד אחר, אינה רק עניין לוגיסטי - אלא מלמדת על האופן שבו הבית הלבן רואה את הקשר בין המלחמה באיראן, מצר הורמוז, מחירי האנרגיה והיחסים עם בייג'ינג.
טראמפ אמר בעצמו לכתבים כי ביקש לדחות את ביקורו המתוכנן בסין בכחודש, והסביר: "בגלל המלחמה, אני רוצה להיות כאן. אני חייב להיות כאן, כך אני מרגיש". בהמשך אמר הנשיא האמריקני כי היה שמח לנסוע, וכי "אנחנו מדברים עם סין" ו"יש לנו מערכת יחסים טובה מאוד". אולם כרגע הוא מעדיף להישאר בוושינגטון כמי שמנהל מלחמה פעילה - כזו שיש מי שחשב שבשל היות הביקור קבוע בלו"ז הרי שהמלחמה תיגמר עד אז. אז חשבו...
דווקא ברגע שבו טראמפ מאותת שהוא עדיין מעוניין בפסגה עם נשיא סין שי ג'ינפינג, הוא גם מציב את המעצמה מהמזרח הרחוק בתוך החשבון האסטרטגי של המלחמה. לא כאיום מידי, אלא כמדינה שנהנתה ממטריית הביטחון האמריקנית במפרץ - ועכשיו, לפחות לפי תפיסת טראמפ, נדרשת להתחיל לשלם את החשבון.
הנקודה המרכזית שטראמפ הדגיש בכל אחת מהתבטאויותיו היא פשוטה: ארצות הברית אינה באמת תלויה במצר הורמוז, אך חלק גדול מהעולם כן. לדבריו, אמריקה מקבלת "פחות מאחוז אחד" מהנפט שלה דרך המצר, בעוד יפן מקבלת 95%, סין 90% או 91%, דרום קוריאה 35%, וגם מדינות אירופיות רבות נשענות על הנתיב הזה במידה משמעותית.
טראמפ לא הסתיר את התסכול שלו. לשיטתו, אמריקה היא זו שפועלת, מפציצה, מאבטחת, ומחזיקה כוח ימי ואווירי עצום בזמן שאחרים ממתינים בצד לראות אם הסחר שלהם יינצל.
"סין היא דוגמה מצוינת", אמר, והסביר שהיא מקבלת את רוב הנפט שלה דרך מצר הורמוז, אותו נתיב שארצות הברית "מגינה עליו במשך שנים". במילים אחרות: אם בייג'ינג תלויה במעבר הזה, היא לא יכולה להמשיך ליהנות מההגנה האמריקנית כאילו מדובר בשירות חינם.
זה החוט ששוזר את המלחמה באיראן עם השיחות הכלכליות עם סין. במקביל לדיבור על הורמוז, נמשכו המגעים בין וושינגטון לבייג'ינג על מסגרת חדשה לניהול הסחר, כולל רעיון להקמת "מועצת סחר" אמריקנית-סינית.
לפי דיווח בסוכנות הידיעות רויטרס, היעד הוא הקמת מנגנון שיגדיר מחדש מה ארצות הברית אמורה לייבא מסין ומה היא אמורה לייצא אליה, במטרה לאזן מערכת יחסים שממשל טראמפ תופס כחד-צדדית באופן מובהק. נראה שגם כשהמלחמה משתלטת על הכותרות, טראמפ נותר נאמן לנושא שמניע אותו כבר שנים: עיצובו מחדש של הסדר הכלכלי מול סין.
החידוש טמון בכך שהמלחמה מעניקה לטראמפ מנוף לחץ נוסף. מבחינתו, מרגע שארצות הברית "עשתה את העבודה" מול איראן - חיסלה את צי הנחת המוקשים, הבטיחה את חופש השיט והסירה את האיום על מצר הורמוז - קמה לה הזכות לדרוש מבעלות בריתה, ובוודאי מסין, לשאת בנטל הביטחוני והכלכלי. הוא אמר זאת כמעט במפורש: אנחנו כבר "טיפלנו באיראן", וכעת המדינות שהכלכלה שלהן תלויה במצר "צריכות לבוא ולעזור לנו".
מכאן גם נובעת הביקורת החריפה שלו לא רק כלפי סין, אלא גם כלפי בעלות ברית ותיקות של ארצות הברית. טראמפ סיפר כי ביקש מבריטניה לשלוח סיוע ימי, והתאכזב מכך שראש הממשלה קיר סטארמר רצה "להתייעץ עם הצוות".
הוא סיפר שהבריטים היו מוכנים יותר לשלוח נושאות מטוסים רק אחרי שלדבריו "המלחמה כבר הסתיימה למעשה וניצחנו". בהמשך טראמפ ענה: "אני לא צריך את זה אחרי שניצחנו. הייתי צריך את זה לפני שהמלחמה התחילה". זאת אינה רק עקיצה לבריטניה. זו הצהרה רחבה יותר על כל שיטת הבריתות האמריקניות: כולם רוצים שארצות הברית תגן עליהם, אבל כשוושינגטון צריכה משהו בחזרה, ההתלהבות כבר פוחתת.
הטענה הזו מופנית גם לאסיה. טראמפ הזכיר את 45 אלף החיילים האמריקנים שמוצבים ביפן, 45 אלף בדרום קוריאה, עשרות אלפים בגרמניה, והציג את כל זה כחלק מהבעיה: ארצות הברית מגינה על העולם, אבל העולם אינו ממהר להגן על ארצות הברית. בעיניו, המלחמה באיראן היא ההזדמנות להוכיח זאת שוב, כמעט בניסוי מבוקר.
טראמפ אינו מבטל את סין, אלא להיפך הוא מנסה לכפות עליה בחירה. מצד אחד, הוא עדיין רוצה ביקור בבייג'ינג, ועדיין מדבר על יחסים טובים. מצד שני, הוא שולח מסר ברור: אם סין רוצה ליהנות מהיציבות שמבטיח הצי האמריקני, היא תצטרך להפסיק להעמיד פנים שהמזרח התיכון הוא עניין של אמריקה בלבד. מבחינת טראמפ, בייג'ינג כבר אינה יכולה להיות רק יבואנית נפט פסיבית. היא צריכה להפוך לשחקנית שנושאת גם בחלק מהנטל.
בעיני טראמפ, המערכה מול איראן אינה רק אירוע צבאי, אלא מדובר במבחן גורלי לסדר העולמי שהתעצב אחרי המלחמה הקרה: אמריקה מספקת ביטחון, אחרים גורפים את הרווחים. הוא מבקש לשבור את המודל הזה. לכן הוא מדבר על הורמוז, אך נושא את מבטו לעבר בייג'ינג. הוא דוחה את סין, אך אינו מוותר על הקשר איתה. לכן גם השיחות על הסחר ועל "מועצת הסחר" אינן מנותקות מהמלחמה אלא הן חלק ממנה.
בסופו של דבר, טראמפ מציג חזון פשוט, כמעט ברוטלי: אם ארצות הברית היא זו שנלחמת כדי לייצב את עורקי האנרגיה העולמיים, המדינות התלויות בהם - ובראשן סין - לא יוכלו עוד לשבת ביציע. זו אינה רק דרישה לעזרה במצר הורמוז, אלא זהו ניסיון להגדיר מחדש את כל יחסי הכוח בין וושינגטון לבייג'ינג, כשהמלחמה במזרח התיכון משמשת לו כמנוף אסטרטגי.
הדבר גם חשוב לטראמפ בזירה הביתית לקראת בחירות אמצע הכהונה בנובמבר: הוא מחזק את מעמדו בקרב הבייס הרפובליקני, שמאס בתחושה שאמריקה היא "הפראיירית של העולם".